אני פותחת את הדלת ופוגשת בה בהפתעה, היא לא צלצלה רק עמדה בשתיקה מול הדלת דקות ארוכות. תקופה ארוכה שלא דיברנו והיא נראית לא טוב, אני שמה לב שלידה מונחות כמה שקיות ובתוכן חיים ארוזים בחיפזון, אני סקרנית מה הביא אותה לכאן.
שעות שאנחנו שוכבות על הספה בביתי והיא לא מדברת, כוססת ציפורניים בעצבנות ומביטה לחלון שמשקיף לרחוב, חוששת להתגלות. "את לא חייבת לדבר" אני מניחה עליה יד והיא נרתעת מבלי להרגיש, אני לא מזיזה את היד ומרגישה איך היד שלה רועדת בעצבנות. היא מתחילה לדבר בשקט עד שקולה כמעט ואינו נשמע אבל סיפורה עדיין נותר בחדר, מהדהד.
הוא לוחש לה באוזן "בואי זזים", ראשה מסתחרר מאדי האלכוהול שאופפים אותו, " לא רוצה" היא עונה כמו ילדה קטנה והוא תופס את ידה, מוליך אותה בתוך ההמון.
הוא מחזיק את ידה כאילו הייתה חבל, היא רוצה לעצור ולצעוק שהוא מכאיב לה, אבל נכנעת לרעש וכמעט נגררת, היא מאטה לרגע ומביטה בזוג צעיר שנשען על הקיר, הם מקסימום חודש ביחד היא מחשבת בראשה.
צילום: רנית פטרפרוינד
היא מחייכת לעצמה, "מה יש לך?" הוא כועס ומגביר את הלפיתה, "בואי נצא מכאן כבר".
היא רוצה לבכות אבל לא מעזה, נושכת בכל הכוח את השפה התחתונה עד שמרגישה טעם מלוח ומפתיע של דם.
הם בחוץ, הוא מסתכל עליה באכזבה, לא מבחין בשפה המדממת, בסימן האדום שמקיף את זרועה.
"מה? כי רציתי להישאר?" היא מתריסה, עיניו מתכווצות עד שהן כמעט נעלמות, "כשאני אומר שהולכים אז זה מה שקורה, קמים והולכים". היא מתכווצת וגלים של משב רוח חמה מכים בה מבפנים.
"אני צריכה פיפי", עיניו מלוות אותה מאחור עד שהיא נעלמת מבעד לתור הענק של הבנות. בתא היא סוגרת את מכסה האסלה ומתיישבת, פותחת את המראה הקטנה בצורת לב ומביטה בעצמה. היא מגלה פרצוף מבוהל, אישונים חסרי מנוח מתרוצצים לצדדים, שפה נפוחה ועיניים שלא יכולות למצמץ, אחרת כל הבכי יפרוץ כמו משקה סודה מנוער.
היא רוצה לפרוק את הכעס והתסכול לחתיכות קטנות כדי שלא תצטרך לאחות את זה שוב לכדי תמונה אחת, אפורה וריקה.
Valeri Pizhanski on flickr
לילה בבית, פותחת חלון ומיד מתחרטת. אוויר חם נכנס בכוח, עושה לה אדים במשקפיים. הוא מסובב אותה אליו, בדיוק כמו האוויר הוא לא בודק אם אפשר, אם זה זמן מתאים להיכנס.
כשפגשה בו קילף ממנה בעדינות שכבה אחר שכבה כפי שמוציאים מדבקה, כדי שלא ישאר סימן. היא חשבה שמצאה לה בית אבל הבית שמצאה לא היה שונה מזה שברחה ממנו ועכשיו יש לה צלקות חדשות וככל שהתבגרה הרגישה שכל צלקת כזו בוערת למרחקים וימים ארוכים.
בסופו של יום האוטובוס ריק מאנשים ומלא בריחות של יום שלם, פרצופה חמוץ’ הארשת הקבועה שלה . הטלפון מצלצל והיא עונה בחוסר חשק "איפה את?" קולו חזק ומלא חימה. הלוואי שהייתה מסוגלת להשיב לו, לא בצעקות ובלי עצבים. הייתה רוצה לאסוף עצמה ולהרגיש שמחשבותיה מהודקות במקום ולספר לו בטון נינוח על הפחד מהכול, מהחיים עצמם ומהאפשרות שהם יגמרו ואף אחד לא ישים לב שהיא כבר לא כאן. הוא צועק מילים עצבניות והיא יודעת שראה שאספה כמה בגדים, היא משאירה את הטלפון על המושב וקמה ממקומה. היא עדיין שומעת את צעקותיו, עכשיו הן כבר לא פוגעות.
// אורית חן קוז׳וקרו
הפוסט מכות יבשות הופיע ראשון במה וזה