מה וזה ויקב רמת הגולן הזמינו את הבלוגרים לכתוב את החלטות שלהם לשנה החדשה. אומרים שאם כתבת את זה – זה שם. אנחנו נבדוק אותם בעוד שנה 
שוב הגעתי מאוחר מהעבודה. בעודי מדלגת במדרגות אל עבר דירת השותפות שלי ומרגישה את כל השרירים עליהם אני עובדת קשה בtrx, אני שומעת את רעש הטלוויזיה הבוקע מהדירה וניחוח של בישולים עולה באויר. רגשות הקנאה חולפים בליבי על כך שהזמן הפנוי של השותפות שלי כבר החל ואני עדיין במירוץ נגד הזמן האבוד.
נכנסתי ברוח סערה אבל עם חיוך גדול, ובזמן שאני חוטפת משהו לאכול אני מספרת להן שאני יוצאת לדייט ומודיעה שאני תופסת את המקלחת ראשונה. אני מבינה שגם היום אסתפק במקלחת קצרה ולא מפנקת במיוחד. אני מתלבשת בזריזות ומספיקה להחליף מספר מילים עם השותפות על מאורעות היום ודוהרת מטה אל הדייט שלי.
שיט, שיט, שיט. אני לא זוכרת אפילו איך קוראים לו. עניתי לכל כך הרבה בחורים היום באפליקציה! הכל התבלגן לי בראש – סטודנט, עורך דין, טבח, מנהל מכירות, מחולון? תל אביבי? נתניה? שיט. התחבאתי מהר מאחורי אחד הבניינים הסמוכים ונכנסתי בזריזות לאפליקציה על מנת לבחון את הבחור האחרון לו נעניתי. הלחיים שלי סמוקות ממבוכה, הוא קלט אותי! אני מחייכת אליו.
"היי רני.."
"האמת שזה רמי…"
שיטטטט.
"טוב הייתי קרובה", חייכתי בקוליות בעודי מנסה לשבור את הקרח.
מאותו רגע אני יורה את כל המידע שהרגע דליתי מהאפליקציה המאוסה והנה עוד ראיון עבודה מדומה יוצא לדרך. אנחנו מדברים על מה אני עושה בחיים, ועל מה הוא עושה בחיים, כמה קשרים היו לו, על האפליקציה, על המשפחה, על תל אביב, על הצבא. מזמינים חשבון, אני מוציאה את הארנק (באמת רוצה לשלם), הוא מתעקש שלא. אני אומרת תודה ויום למחרת מסמסת לו שהוא מקסים ותודה אבל לא תודה.
התסריט הזה חוזר על עצמו ואני כבר מתחילה להשתעמם. אבל אני בסך הכל רוצה למצוא את המכסה שלי, את החצי השני שלי, זה שיגרום לי לחייך בלי הפסקה ולחשוב בשביל שניים לנצח. תמיד חשבתי שברגע שארצה את זה אני רק אצטרך לבחור אבל חלפו השנים ואני מבינה שהבחירה קשה ולמצוא מכסה לסיר זה משימה לא פשוטה.
לפני כשנה, כאשר השותפה שלי נכנסה לדירה היא הביאה איתה סיר שחור, גדול ואיכותי מאד. הוא היה הסיר הקבוע בו בישלנו. יום אחד המכסה של הסיר נשבר ומן הסתם לא מצאנו מכסה תואם בדיוק לסיר הזה, כל סיר הוא מיוחד עם תכונות משלו. תחילה בכלל לא השתמשנו בו, לאחר מכן השתמשנו בו לתבשילים ספציפים שלא דרשו כיסוי ולאחרונה מצאנו פיתרון ואנחנו שמות עליו מכסה דומה. המכסה לא בדיוק מכסה את כולו, אוויר עדיין יכול להיכנס וכל מי שנכנס ורואה את זה מעיר וצוחק עלינו אבל לנו זה מתאים, זה מספיק – אנחנו לא צריכות יותר מזה.
אני עדיין מחפשת את המכסה המושלם שיהיה תואם באופן מדוייק למידותי, אולי זאת הטעות שלי? אולי החיפוש אחר המכסה המושלם אינו אפשרי? ואולי הוא גם לא הכרחי? אולי מכסה דומה אמור להספיק ולספק? הרי כמה פעמים לקחתם קופסאת אוכל לעבודה עם מכסה של קופסא אחרת? אם זה נסגר זה מספיק טוב… לא?
מתוך shutterstock
ההחלטה שלי לשנה החדשה היא להפסיק את החיפושים אחר המכסה המושלם. בשנה החדשה אני אהיה מאושרת עם מכסה דומה שיספק את כל צרכיי. בשנה החדשה אני אתן ליותר מכסים הזדמנות לסגור את הסיר. המכסה הראשון שיגרום לפסטה לבעבע מהתרגשות, המכסה הראשון שיצליח לגרום לפסטה להיות טעימה בטירוף ולגרום לי לרצות להכין אותה שוב ושוב – לו אתן את ליבי! גם אם הוא לא המכסה המקורי.
שתהיה שנה טובה ומרגשת עם החלטות אמיתיות ואמיצות! קדימה צאו לדרך כי השנה זאת תהיה שנה של שינויים, אני מרגישה את זה.
// נטע נתיבי
הפוסט החיפוש אחר המכסה המושלם הופיע ראשון במה וזה