ילדה שלי, אני יושבת במשרד ומסתכלת על התמונות האחרונות שתייגת בפייסבוק. הנה את בתוך הבר, רוקדת ומחייכת, שמחה ומאושרת, או לפחות זה מה שהאנשים שלא מכירים אותך חושבים. הנה את, עומדת שם, מרימה מפיות באוויר ורק לרגע קטן בורח לך מבט אמיתי למצלמה, מבט שכאילו אומר "מה אני עושה פה?"
אני בוחנת אותך בכל ערב כשאת יוצאת לעבודה, גופייה שחורה, ג'ינס עם מגבת ונעליים של חקלאי. בכל פעם מחדש אני שואלת אותך "לאן את הולכת?" ואת מסתכלת עליי במבט מובן מאילו, "לאן אני יכולה ללכת כשאני לבושה ככה?" את רק לא יודעת שכל מה שאני רוצה הוא שלא תגידי "לבר".
אני מסתכלת עלייך, על הבת הבכורה שלי, ותוהה לעצמי אם זה באמת מה שעושה לך טוב בחיים. אם האנשים שיושבים על הבר יודעים בכלל מי את, כמה שכל יש לך וכמה את יכולה יותר מזה. אני מסתכלת ונעצבת. את כבר גדולה, הגיע הזמן להתחיל את החיים האמיתיים, זה מה שאת אוהבת?
אני רואה אותך רוקדת על הבר כאילו אין מחר, ובזמן שכל שאר המדפדפים בתמונות מסתכלים על הגוף שלך שרוקד מצד לצד, אני מסתכלת על הפנים שלך, מנסה לזהות שביב של רגש, של ריגוש, אבל את כמו רובוט- מכירה את המוזיקה ויודעת מה עושים, משחקת כמו שחקנית על במה, כמו להטוטנית בקרקס, יודעת לזרוק חיוכים לאחד ולתת מבט ממזרי לאחר. אני מזהה את המבטים על הפנים שלך, יודעת שאת לא שיכורה, שאת בשליטה מלאה, יודעת בדיוק מה את עושה ולא נותנת לאף אחד להפריע לך.
לרגע קטן אני שוכחת שאת הבת שלי, ומנסה לתהות לעצמי: מי את הברמנית שמאחורי הבר? מה את באמת עושה בחיים? מה את אוהבת? מי החברים שלך? אם היית יכולה לבחור, איזה סגנון מוזיקה היה מתנגן פה עכשיו? ויותר מזה, אם יכולת לבחור – היית פה עכשיו?
מי את שיש לה סבלנות לשמוע כל ערב את אותם גברים חרמנים שזורקים מיליון הערות בלי הפסקה, שבטוחים שהם הולכים לסיים איתך את הלילה ואין להם מושג כמה הם טועים. אני רואה אותך מקללת את עצמך בלחש, על כל פלירטוט שאת זורקת לאותו בחור נחמד, ששותה בלי הכרה ואת לרגע בטוחה שבעזרתו תעשי את ה"מכה". מי את שבורחת מהחיים האמיתיים וממציאה לך עולם שלם, טוב יותר, מאחורי ארבעה קירות נמוכים ומדף גבוה מלא בוודקה?
מי את ששולטת בעצמה ושולטת בכל האנשים שעל הבר סביבה, מי את שהדבר היחיד שאת לא מצליחה לשלוט עליו זה העתיד שלך?
את מכורה. מכורה לריגוש, לתשומת הלב, לעיניים שמסתכלות על כל תנועה שאת עושה בתוך הבר. כשאת מרימה את בקבוק וודקה ותוך כדי מושכת את ברז הבירה. מוזגת לשתי כוסות בו זמנית בלי להתבלבל. את מכורה למוזיקה שאת בכלל לא אוהבת, אבל עושה לך מספיק רעש כדי שלא תוכלי לשמוע את המחשבות שלך, הטורדניות האלה, שמציקות לך שוב ושוב בזמן שכל מה שאת רוצה זה רק להישאר ילדה לעוד רגע. להמשיך למזוג ולא לחשוב על מה שיבוא אחר כך, על החיים האמיתיים. רק לעוד רגע קטן להישאר בתחפושת.
את נכנסת הביתה בסוף המשמרת, את קוראת לזה לילה, עבור אנשים נורמלים זה כבר בוקר. אני שומעת אותך טורקת את הדלת ורק לפי הטריקה יודעת איזה יום היה לך. אני יודעת שאת מתוסכלת, מבואסת. האלכוהול ירד ונזכרת בחבר ואת מתה כבר להיכנס למקלחת ולהוריד ממך את כל היום הזה. את כל האלכוהול ואת כל הקולה ובעיקר את כל ההרגשה הזאת. שגורמת לך להיות הכי מלכה בעולם, ובו בעת, להרגיש שאת פשוט לא עושה כלום עם עצמך.
// רוני שינקמן
הפוסט האמא של הברמניות הופיע ראשון במה וזה