"כל הנוסעים בטיסת הקונקשן ללימה, נא להגיע לאחר הנחיתה אל קידמת המטוס בהקדם האפשרי". רק רציתי לנסוע לדרום אמריקה, מה כבר ביקשתי? כמה רע כבר הספקתי לעשות שזה מגיע לי? "אלוהים, בבקשה שהכל יסתדר. אני אהיה ילדה טובה, מבטיחה".
זה התסריט הכי גרוע שיכולתי להריץ. לפניי מחכים שני קונקשנים עם איסוף מזוודות באמצע, ודווקא עכשיו – כשמדובר בשלוש טיסות – עכשיו הדברים מתחילים להתפקשש. איך זה תמיד קורה? דווקא בקונקשן הכי קצר מבין כולם? דווקא כשאני לבד? אז מה אם אור וטל יושבות לצידי במטוס, מנסות לנחם ולהרגיע שהן איתי לאורך כל הדרך? אז מה אם עד לפני שניה חשבתי שזה מגניב איך שישראלים מתחברים ביחד? עכשיו כשאני בלחץ. הן לא חברות מהבית, אני לא מכירה אותן ולימדו אותי לא לסמוך על זרים.
מירוץ נגד הזמן, מירוץ נגד עצמי. מירוץ של הסרטים שעוברים בראשי כל רגע ורגע. בא לי לבכות, בא לי לצרוח. בא לי הביתה. בא לי הביתה ועוד לא נסעתי. שאני אבין, מישהו מנסה לבחון אותי? בודק אם אני כשירה לנסיעה או לא? כי אם כן, זה ממש לא מצחיק אותי. אוקי, הבנתי את הקטע. מי שזה לא יהיה- אתה יכול להפסיק.
מה אני מתרגשת כ"כ?
"תירגעי, תנשמי עמוק. חלאס דנה, את בת עשרים ושתיים ואת יודעת אנגלית אז אין סיבה שלא יהיה בסדר. זה הטיול שלך, נכון שהוא מתחיל קצת עקום- אבל אם תחליטי שזה לא נורא, זה כבר לא יהיה ככה״, ניסיתי לנחם, ניסיתי להרגיע. חשבתי להתקשר לירדן שמחכה לי שם, בכל זאת- היא כבר עברה כמה דברים בטיול. או שאתקשר לאבא? אבא הרי תמיד פותר הכל.
מחיאות כפיים נשמעו, המטוס נחת וקטע את מחשבותיי. הלכתי מחוייכת לאסוף את המוצ'ילה והרגשתי הקלה על שהספקתי את המירוץ הזה כנגד כל הסיכויים. "שומעת? אל תחכי שהמוצ'ילה שלך תגיע, אל תפתחי ציפיות", אמר בחור נוסף שעלה איתי על הטיסה. "למה?", שאלתי בטון של מישהי שלא ממש סגורה על זה שהיא באמת רוצה לשמוע. "כשהיינו בקונקשן הקודם הדייל אמר לי שאנחנו נספיק לעלות על הטיסה, אבל שסגרו את תא המטען רבע שעה קודם לכן".
לא ידעתי מה לחשוב. לא האמנתי שאחרי כל המירוץ הזה בסוף קורה הדבר שאנחנו הכי חוששים ממנו כשאנחנו נוסעים לחו"ל- הרגע הזה שלא משנה כמה נרצה לשלוט בדברים, אין שום סיכוי שנצליח לגרום למוצ'ילה להופיע.
כשחושבים על זה, מה כ"כ מפחיד בלהגיע למדינה זרה בלי חפצים? הרי מדובר בסופו של דבר במשהו דומם, לא באיזה משהו שאפשר לתקשר איתו. אבל ככה זה, בלי החפצים והדברים שאנחנו מכירים ורגילים אליהם אנחנו מרגישים נטולי זהות. אם תשאלו כל בחורה סטנדרטית היא תגיד לכם שקרם לשיער זה דבר הכרחי מאוד-הרי השיער לא מסתדר עם כל קרם. ומה עם הבגדים? בלי הבגדים שלנו אנחנו כבר לא מרגישים מיוחדים וייחודים. וזה מה שמתסכל אותנו כשאנחנו שומעים את הבשורה המרה- העובדה שאחרי הגיהנום הקטן שעברנו עקב הלחץ מורט העצבים, אנחנו מבינים שבימים הקרובים נרגיש פחות עצמינו, וכן, בגלל חתיכת תיק שמכיל בתוכו אוסף של פריטים.
תודה רבה לך מרפי על שפתחת לי את הטיול בצורה הכי נוחה שיש, לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה. רק שתדע, יש מן שמועה כזאת בעיר שאומרת שאמא שלך עומדת בצומת. רק מניחה את זה פה.
// דנה פיינר
הפוסט מסע כומתה בדרך לפרו הופיע ראשון במה וזה