"הייתי ב-54 מדינות!" הגבר הצעיר צורח מהמקום בו הוא עומד, הוריד שלו בצוואר מתרחב ובולט באופן אלים כמעט. "54 מדינות! ובאף אחת מהן, ותזכור מה שאני אומר לך, באף אחת זה לא נראה ככה. אז אם אני אומר לך שזה היה ירוק, זה היה ירוק, אתה מבין מה שאני אומר לך?!"
Cary Bass-Deschenes on flickr
בחודשים האחרונים אני מבלה חלק לא מבוטל מהיום שלי בנסיעות. לא ב-54 מדינות. גם לא ביותר מאחת. אפילו לא ביותר מאזור אחד שלה. אני משלמת מספיק בדיוק כדי לעבור מדי בוקר וערב בין תל אביב לפתח תקווה. זה הכל. המדינה מסבסדת את התשלום בעבור הנסיעה הזו, כך אומרים, אבל פחות מסבסדת את העצבים הנלווים לנסיעה. שזה חבל. הלוואי והיה כרטיס מגנטי כזה, שאתה משלם עבורו באופן חודשי, או אפילו יומי, ואתה יכול להעביר אותו במכונה המתאימה ולהתעצבן כמה שבא לך. חופשי-חודשי לעצבים. משלם, מעביר וכועס אחושרמוטה במשך שעה וחצי. ואז צריך להעביר שוב. או להירגע.
ואז נאמר ושילמת על חופשי-חודשי רק לאזור תל אביב-פתח תקווה, אבל נתקלת בפקח בדיוק בזמן שהתעצבנת רצח על מוכרת באזור כפר סבא. "אני יכול לראות את הכרטיס שלך?" הוא ישאל. ואתה תעביר לו אותו בחוסר חשק. "אתה לא רשאי להתעצבן פה, אתה יודע", הוא יגיד לאחר שהכרטיס שלך יהבהב בעקשנות. "החופשי-עצבני שלך תקף רק עד אזור התעשייה של קריית אריה." כשתרצה להתעצבן גם עליו, הוא יגיד "או שאתה מבקש ממנה סליחה, או שאני רושם לך קנס." ואז אתה תתעצבן עמוק מבפנים, אבל תחייך מבחוץ כדי שיניח לך. עד הפעם הבאה.
רק שבמציאות, זה קצת פחות עובד. הפקחים שעולים מדי פעם על הקו המיוחד שניתן לשלם בו רק באמצעות מכונות ולא אצל הנהג, מגלים בכל פעם מחדש שחצי מהנוסעים עלו לאוטובוס מבלי לשלם. כלומר, החופשי-עצבני שלהם טעון במלואו, אבל החופשי-חודשי לא ממש. וזה לא שיש לפקחים פריבילגיה לקנוס את הנוסעים או להוריד אותם מהאוטובוס. הם נשלחים אל האוטובוסים, שחלק מעמדות התשלום בהם לא עובדות כמו גם חלק מהנוסעים בהם, בלי שום כוח אמיתי. חלק מהנוסעים משתמשים באוטובוס כחלל ממוזג שניתן לשהות בו בחינם, אחרים מעבירים באמצעותו רהיטים ללא עלות, וילדים עולים ויורדים ממנו כאילו מדובר במתקן בגן שעשועים.
ואחרי שרבים מאיתנו שהו בעוצר שבת בסוף השבוע, ועמדו בשמש עשרים דקות, ואחר כך עוד עשרים כאלה בתוך האוטובוס עצמו כשחיכינו למקום ישיבה, החופשי-עצבני תקף לשנה קדימה וצריך לזיין מישהו. הפקחים הופכים ליעד.
Flickr – Orin Zebest
"הייתי ב-54 מדינות ובשום מקום זה לא נראה ככה!" הגבר הצעיר שישב קודם לידי, עומד עכשיו מעל לראשו של הפקח בן ה-60. "אמרתי לך ששילמתי אז שילמתי!" הוא לא שילם. "מי ישמע, כולה שבע שקל", מחזקת אותו אישה שיושבת ממול. "כאילו זה בא מהכיס שלכם, ליצנים." "כן, שני ליצנים!" מגבה אישה נוספת.
לא הייתי ב-54 מדינות. אבל לפני חודש וחצי, ביום האחרון שלי בברלין, רכשתי בטעות כרטיס נוער במקום כרטיס מבוגר. אף אחד לא פצה פה כשהפקחים הצעירים אמרו לי לרדת מהרכבת באותה תחנה וקנסו אותי במקום. גם נסיונות ההסבר שלי והעובדה שאני תיירת לא עזרו. בעצם, אסור לכתוב את זה, כי הרי אם לא טוב לי באזור החופשי-חודשי שלי, מוטב שאעבור לברלין.
אני מתערבת בויכוח, אבל זה חסר משמעות כי רוב נוסעי האוטובוס צועקים בוז לפקח עד שהוא יורד. פספסנו את היעד.
// אילנה קלמן
הפוסט לטעון את החופשי-עצבני הופיע ראשון במה וזה