הגיע הרגע. עכבר העיר גובר על עכבר הכפר ומחליט שמעכשיו יש רק סנט-מור, וחלילה לא עוד תות משדה מאחורי הבית. הגיע הרגע לתל-אביב.
אני עכבר הכפר, מספר על השקיעות וחושב שריח פרדסים הוא העיקר, לובש חולצה של המושב ומשתדל להיות עם כמה שפחות שכבות על כפות הרגליים. לא אשקר, מה שהתחיל כדרך חיים תמימה התגלה מהר מאוד כיתרון, וגם אני זורק מדי פעם קריצה לבחורה ששמה לב שאני 1.88 ועל החולצה שלי כתוב בגדול "מושבניק". כשאני יוצא לדייט ראשון לא משהו אני שולף בטבעיות את הקלף המבולבל של "מה אני עושה פה בכלל? אני קם לחליבת בוקר!". אבל הרבה לפני שהבנתי את הכוח הטמון בחולצת ה"מושבניק" שבולטת לעין – ככה גדלתי. יש לי שישה חברים שנולדתי איתם (מהסוג שלא כל אחד יכול להבין), בית שלא מסתירים בו כלום (לא כי לא רוצים, פשוט יגלו את זה עוד רגע מהשכן), ימי שישי של ערק בזולה או במחצבה, סיבוב על האוטו של ההורים בגיל 14 והמתנה בלתי פוסקת לבורדל של חג השבועות.
אני חושב שמגיל 15 אני שוכב על הערסל במרפסת בזמן השקיעה. פעם זה היה רק אני והערסל, אחר כך אני והגיטרה, אחר כך אני והיא. אחרי חמש שנים של ערסל משותף – חזר הערסל להיות ערסל ליחיד. אתם מכירים את זה שאומרים שמי שהיה אחמ"ש לא יכול לחזור ולהיות מלצר? אז מסתבר שזה אותו דבר עם ערסלים: אי אפשר לחזור להיות אחד. אתה טובע בתוך ערימות של בד ובקושי מצליח להרים את עצמך לישיבה ולצאת חזרה אל הקרקע. מוזר איך ברגע אחד נלקח ממני מקור השלווה הראשי שלי, איך נהפכה השלווה לחוסר נחת שנהפכה לבדידות שהפכה לחרטה. וכמו שחרטה עושה בדרך כלל, גם שלי הובילה לשינוי. וכולנו יודעים שהחלטות על שינויים לא משנים.
זה לא קל לעזוב בית, במיוחד אחד כמו שלי. לא קל לעזוב בית, אבל לפעמים אין ברירה. אני לא עוזב כי אני בן 24 עוד רגע, אחרי טיול בדרום אמריקה והגיע הזמן. אני לא עוזב כי בא לי "לעוף על תל-אביב", אני לא עוזב כי מיציתי -אני עוזב כי עכבר הכפר שבי, העכבר היחיד שהכרתי, עזב כשהיא עזבה.
אולי אני מגזים. אמא שלי אומרת שאני סימבולי מדי. מה לעשות שהפאב במושב ליד כבר מסוכן לי, שהיא לא תופיע חס וחלילה. המצפה למעלה במושב הוא כמו שטח צבאי סגור כי הוא היה שלנו. והערסל?
הערסל כבר לא ערסל.
כנראה שאין מה לעשות. עכבר הכפר המשיך בדרכו ולא מסתכל לאחור, ממש כמוה. אבל יש משהו שלמדתי על עכברים: אחד הולך, אחר בא, והנה עכבר העיר שלי כבר ממש פה, אני בדיוק ביניהם.
// עומר רונן
הפוסט לא קל לעזוב בית הופיע ראשון במה וזה