אומרים שלכתוב זאת תרפיה לכל דבר. אני לא יודעת אם אני באמת מאמינה בזה כמו שאין לי מה להפסיד!
אומרים גם שגיל ההתבגרות הוא כאוס אמיתי, אבל אני לא מבינה למה אף אחד לא הכין אותי לזה שחיים של "גדולים" מטורפים לא פחות.
כשהייתי ילדה (ממרום גילי – 27 שנים) אני דווקא חשבתי שהכל הרבה יותר פשוט, נע בין שני צבעים שמנהלים את חיינו, שחור ולבן. נעים בין לב אמיץ לפחדנות, בין אוהב את הכל לשונא את כולם, בין נאהב לדחוי, בין מקובל לחנון, בין לוחם שייטת לג'ובניק בקריה, בין ביחד ללבד, בין החכם בחבורה לבין הטיפש מבניהם, בין סובארו פשע למרצדס SLK.
אם אני למטה אז אני מרוסקת והעולם נעצר. אם אני למעלה אני על גג העולם ושמישהו ינסה לעצור אותי.
היום, בחיי הבוגרים, אני חושבת שאני חייה חיים די מונוטוניים. יש צבע אחד מאוד דומיננטי שמכתיב את בחירותיי – אפור. ואלוהים יודע כמה שאני שונאת את הצבע אפור כי כשאתה אפור, אתה לא מספיק אמיץ לקחת החלטות חשובות ואי אפשר באמת לקרוא לך פחדן. אתה לא אוהב עד הסוף כי אין זמן לזה, אבל בטח שלא שונא, כי זה לחינם. אתה לא מארק צוקרברג, כי זה הרי אחד לטריליון, אבל בהחלט לא נכשלת.
אתם חיים, חיים משותפים וסבבה, אבל לא יודע אם באמת לקרוא לזה פרטנרים. אין לך מרצדס, אבל סוזוקי אלטו זה אחלה רכב. לא התקבלת לאוניברסיטת ת"א, אבל מכללת אונו היא רחוק מלהיות מכללת פח. בטח מתחתנים, אבל זה לא בטוח לעולמי עולמים.
תמיד הרגשתי שהיעוד שלי הוא למצוא את התשוקה שלי בתוך ים של בחירות אין סופיות. אם כתבתי על שלבים בחיים – יש את אלה שברגע יציאתם לעולם הם כבר יודעים מה ייעודם- טייס, רופא, עורך דין פלילי, אחות ומאלף בקרקס. בתחושה שלי, תמיד להם היה יותר קל מהשאר.
יש כל מיני דברים שאני מתחברת אליהם. אני אוהבת ספורט, אבל לא מספיק מתמידה בשביל להפוך להיות מתאמנת על. אני אוהבת את העבודה שלי, אבל ברור לי שאני יכולה לגמרי יותר. אוהבת להקשיב לעולם אבל לגבות על זה כסף? אוהבת אופנה אבל בטח לא מובילת דעת קהל. היו לי כמה רעיונות סטארט-אפ מעניינים אבל לא משהו שתפס. ברור שיש לי עתיד בעולם הפרסום והשיווק, אבל אני צריכה עוד לסיים קודם את התואר.
אבל אבל אבל… לעזאזל עם האבל הזה! אני רוצה לפרוץ קדימה, לרוץ, לכבוש ולהשאיר חותם. אני רוצה לדעת שאני בדרך הנכונה, למצוא את הדבר הזה ששווה לקום למענו ובעיקר, אני רוצה לפצח את הנוסחה. להרגיש שאני עושה משהו משמעותי למען עצמי ולמען העולם. להבטיח לעצמי שאסתכל אחורה ולא אסתפק בשלושה צבעים בלבד.
המטפלת שלי אומרת שהשקפת העולם שלי מאוד מזכירה לה את בן לאדן. היא גם אומרת שאני חייבת ללמוד להכניס גמישות לחיים שלי. היא כנראה צודקת. חוץ מזה, בינינו, אף אחד לא רוצה לגמור כמו בן לאדן…
Julien on flickr
// דניאל דיקמן
הפוסט אומרים שזאת תרפיה הופיע ראשון במה וזה