שלום.
קוראים לי דור וכתבתי על זה פוסט.
אני מתאר לעצמי שמבחינה פרודוקטיבית אני כנראה הבלוגר הכי פח כאן, שכן אני חלק מהאתר כבר שנתיים ועשרה חודשים ובזמן הזה כתבתי רק 24 פוסטים.
ברור לי למה אני כותב מעט, אני זוכר שבתחילת הקשר של שונטל ושלי אמרתי לה ״תקווי שבחיים אני לא אכתוב עלייך״. אני חושב שהיא קצת התבאסה בהתחלה כי היא אהבה את הפוסטים שלי ודרכם הכרנו בכלל, אבל עם הזמן וככל שהכרנו היא למדה להבין למה אני מתכוון ובסך הכל היא נראית די מאושרת, אגב חברים – זה פשוט תענוג לראות אותה מאושרת.
באמת. היא ממש טובה בזה.
מבחינתי האישית זה די אבסורד כשאני מסתכל על הזמן שלי כחלק מ״מה וזה״. מעולם לא ׳כתבתי׳, מעולם לא הייתי קרוב בכלל לנושא הכתיבה ולמען האמת – אם המורות שלי מהיסודי היו יודעות על התחביב הקטן הזה שלי שעוסק בשפיכת רגשות דרך מילה כתובה הן כנראה היו מארגנות התאבדות כללית ומאבדות אמון במין האנושי (זו הדרך שלי לספר שהייתי התלמיד הכי זבל בהיסטוריית בית הספר מכל״ל שהיה עונה על שאלות פתוחות במבחנים ב-״כן״, ״לא״ ו-״אני יודע את התשובה אבל זה ארוך״).
הסיבה בגללה התחלתי לכתוב הגיעה אחרי אחת הפרידות הנוראיות שחוויתי, מעין סיפור כזה שיצא לי לספר רק לאנשים שהרגשתי איתם בנוח והתגובה שלהם לסיפור הזה הייתה מלווה בהלם וחרדות. אני חושב ששם הבנתי שאני בן אדם מאוד רגיל שחווה דברים מאוד לא רגילים.
אחרי המון נסיונות להתגבר על המקרה ההוא (וכישלון חרוץ בכולם) התיישבתי לכתוב לה מכתב, ולפני שהתכוונתי לשלוח נתתי לירון (חבר כמו אח) לקרוא אותו כדי לשמוע את דעתו.
ירון מכחיש את זה שהוא דמע בזמן שקרא את המכתב כי יש לו מוניטין של איש שלג, אבל לאחר שהוא קרא אותו הוא הפנה אותי לבלוג של בחור בשם יהלי ברקן (ברמת ה״מה וזה״, אם איל הוא אלוהים אז יהלי הוא המשיח) שהציע לי לעשות את אותו הדבר.
זה קטע מצחיק, אני ממעט להתייעץ עם החברים כאן לגבי הפוסטים כי עד היום ירון הוא זה שאני שולח לו כל דבר לפני שאני מפרסם. בשביל הפרוטוקול אציין שהוא מקלל אותי מלא וממש מתחרט על המשפט ״בואנה דור אולי תתחיל לכתוב במה וזה?״
לבסוף, כשהתחלתי לכתוב באתר, לקחתי את הפוסטים כדרך הפרטית שלי לבקש סליחה מאותה אקסית עם סיפור הפרידה המזעזע שלנו מבלי ליצור איתה קשר ממשי יותר מדי. וכמו שהייתי צריך לבקש ממנה סליחה, עם הזמן הבנתי שכך גם הייתי צריך לבקש סליחה מעוד שתי בחורות לפחות.
וככה בעצם נולדו הפוסטים, בזמן כשכל אחד יקרא שם סיפור, הן היחידות שידעו לומר בדיוק למי אני מדבר ובדיוק על מה אני מצטער.
התקופה באתר חשפה אותי לכל כך הרבה אנשים עם כל כך הרבה סיפורים ואני חושב שהמתנה הכי גדולה שקיבלתי כאן היא ׳פרופורציה׳.
במשך שנתיים הסתובבתי עם התחושה שאני ׳מקולל׳ ושאף אחד לא קרוב בכלל להבין את הצער היומיומי שאני חי איתו, אבל הכניסה לקהילה הזו גרמה לי להודות בכך שאני בכלל לא מיוחד, כי כולנו חיים עם צער כזה או אחר, וזה בסדר, אנחנו שמחים, ואז עצובים, ואז שוב שמחים וחוזר חלילה ובסך הכל אלו החיים, אוסף של רגעים. פילוסופיה בשקל אבל תכלס נכון.
(וגם איל שאומר לי ״תפסיקי לבכות ותתאפסי על עצמך ילדה״, כן, גם זה עזר).
אני יושב כרגע בברלין וקורא את כל התגובות על המסיבה שהייתה ומסתכל על התמונות ורואה שם חבורה של אנשים שעד לא מזמן היו זרים אחד לשניה ואלוהים אדירים כמה הם נראים פתאום מאושרים ביחד.
אני לא חושב שיש מטרה יותר קדושה מזו, כשאנשים שאתה לא מכיר מצליחים להתחבר אליך ברמות הכי אישיות ולגרום לך להרגיש שלם, ולרגע הכתיבה נראית כל כך זניחה.
ושונטל כפרה עליה מסתכלת עלי ואומרת שקצת חבל שזה יצא שאנחנו בחו״ל בזמן שהייתה המסיבה, ואני מסתכל עליה ומרגיש טוב טוב את האבסורד, איך לפני כמעט שלוש שנים נכנסתי לאתר כחצי בן אדם עם לב שבור ובלי כיוון והנה אני היום מרגיש מאוד שלם עם ״לב פועם יופי יופי״ כמו שנטלימי אומרת ועדיין בלי כיוון אבל למי אכפת אני בברלין.
האתר הזה נתן לי המון, הקהילה הזו נתנה לי המון, אני משוכנע שהייתי נמצא היום במקום אחר לגמרי אלמלא ׳מה וזה׳, אני לא יודע איזה מקום זה היה אבל אני בהחלט יכול לומר שאני מאושר במקום שאני נמצא בו כרגע.
אז שונטל מחייכת כשהיא שותה קפה ורואה אותי כותב. ומסכנה לא קל לה לחייך כי יש לה דלקת בשיניים, ויש לה יום הולדת היום וקר לה והיא בכלל ילדה של קיץ והשמיים כאן אפורים כי ברלין באוגוסט זה ישראל בינואר, אבל היא עדיין נראית מאושרת, וחברים, זה פשוט תענוג לראות אותה מאושרת.
אני מסתכל עליה ומבין שבאמת חשוב לי לאחל המון מזל טוב ל׳מה וזה׳, ולאנשים הנפלאים שהקימו אותו ומתחזקים אותו בצורה ורמה שזו פשוט גאווה לומר שאני חלק ממנו, ומזל טוב לנו, האנשים ששופכים את החיים שלהם כדי להרגיש קצת נורמליים, שאף אחד חוץ מאיתנו לא יבין איזו ברכה זו הפורקן הזה וכמה קשה ומתגמל זה, וכמה נפלא אתם עושים זאת.
וכמובן, מזל טוב לבחורה הנפלאה הזו שלי שחוגגת היום 23 וגורמת לי להרגיש שלם.
שונטי, אני יודע שאת אומרת שאני אוסף של דברים נהדרים גם בלעדייך, אני מסכים, אבל תודה לך יקירה שאת מחברת את כולם.
אני מאושר שאת כאן איתי ואני מצטער שקר לך, את יפה ורזה ותמיד צודקת ואני מבטיח לא להפסיק לחבק.
// דור עמרם
הפוסט אחת בשביל כולן הופיע ראשון במה וזה