בפעם הראשונה שהתנשקנו היינו בני 17.
זה היה בערב שבועות, חזרנו מארוחות החג ונפגשנו מחוץ לבית שלי. אתה, בן, חי, ירדן ואני. היה קר וכולנו לבשנו לבן.
טיילנו בשכונה, כמו שתמיד עשינו, חברים הכי טובים. שום דבר ביום הזה לא היה שונה במיוחד. אני ובן הלכנו ביחד, על הכביש שמוביל לקניון, וצחקנו עלייך. על כל הבנות שאתה יוצא איתן, על הבאה בתור שאתה הולך לשבור לה את הלב. חי היה שקט כהרגלו וירדן הלכה לידך. כשנעמדנו, ראיתי שהיא גבוהה ממך ממש בטיפה, והרי מאז מתמיד אמרתי שאני לעולם לא אצא עם מישהו שנמוך מירדן.
אני לא ממש זוכרת באיזה שלב של הערב החלטנו לשתות, האמת שאני גם לא זוכרת מה שתינו. ישבנו על שפת המדרכה וצחקנו עד שכאבה הבטן. בשלב כולשהו, אני ואתה נעמדנו והתחלנו לרקוד על הכביש. השאר ישבו והסתכלו עלינו. המראה לא היה מוזר, זה הרי ברק ורוני. הם תמיד ככה. תמיד צמודים, תמיד ביחד, תמיד חברים, אף פעם לא יותר מזה.
עד אותו ערב, כשפתאום נישקת אותי. או אני אותך, תלוי את מי מאיתנו שואלים. עמדנו והתנשקנו, כשהשאר בוהים בנו ולא ממש יודעים מה לעשות. בן צעק לירדן "תפרידי אותם! את יודעת שהם יתחרטו על זה אחר כך!" והיא מצידה, טענה שאנחנו ילדים גדולים והיא לא מתכוונת לעמוד באמצע. בן כעס. עליי, עלייך, על ירדן. על כל מי שמסביב. "אתם עושים טעות." הוא אמר לנו. ואנחנו המשכנו.
בכל אלה נזכרתי רק בבוקר שלמחרת, אבל באותו רגע שעמדנו שם, לא שמעתי כלום. הייתי בעולם אחר, עולם שבו אין חברים הכי טובים, אין חוקים, אין הגדרות, אין "ידידים". יש אותי. יש את ברק. ויש את הנשיקה שלנו. ועכשיו זה רק אנחנו, אז שכולם ישתקו.
התנתקנו כשהתחיל לרדת גשם. בהתחלה זה היו רק טיפות קטנות, מהר מאוד הן הפכו למבול של ממש. רצנו לכיוון לא ברור, כשבדרך נתקלנו באחותי, שהייתה על עקבים. הרמת אותה והתחלת לרוץ איתה עד הבית. נכנסו כולנו אלי, חיכינו שיגמר הגשם. אז כבר הייתי ממש שתוייה, ממש מעורפלת, וממש עייפה. רצית להכניס אותי לישון בחדר, אבל אחותי אמרה שהיא תסתדר. הלכתם, ואני הלכתי לחלום.
בבוקר, קמתי בבהלה, עם בחילה נוראית והרבה זכרונות מעורפלים. יכול להיות שבאמת התנשקנו? יכול להיות שהרסתי בנשיקה אחת חברות של שנים? כשהסתכלתי על הפלאפון, היו שתי שיחות שלא נענו ממך. לא רציתי לחזור אלייך. פחדתי ממה שתגיד לי. פחדתי שתגיד לי שאתה רוצה שנהיה ביחד, פחדתי לאבד אותך.
המשכת להתקשר לאורך כל היום. בסוף, לקראת הערב, החלטתי לענות.
"למה את לא עונה לי כל היום?!" צעקת עליי.
"אה… לא יודעת…"
"איזה מעצבנת. רציתי לשאול אם את רוצה שנלך היום בערב לסנוקר?" הלב שלי פירפר. מה דייט עכשיו, תעזוב אותי, רד ממני, זו הייתה טעות, מה אתה עושה? למה אתה הורס הכל? אני לא רוצה לאבד אותך!
"רק שנינו?" שאלתי
"נראה לך?! מה אנחנו בדייט?! עם כולם!" נשמתי לרווחה.
בערב הלכנו, החזקת לי את היד, כמו תמיד, צחקנו, לא דיברנו על הלילה של אתמול. חזרנו להיות חברים הכי טובים, התעלמנו לחלוטין מהנשיקה.
שמחתי, לא איבדתי את החבר הכי טוב שלי.
בפעם הראשונה שהתנשקנו הייתי בת 17. שנתיים חיכיתי עד שיהיה לך את האומץ לעשות את זה שוב. ומאותו יום, ב2.9.2011, הפסקתי לספור נשיקות.
// רוני שינקמן
הפוסט כשהתאהבתי בך ירד גשם הופיע ראשון במה וזה