לאחרונה איבדתי את מעט האנשים שלהם יכולתי לקרוא, סופסוף לעת זקנה, חברים. זה היה תהליך איטי שהסתיים בקול תרועה רמה.
שוב נותרתי לבד, אותה ילדה דחויה מבית הספר שמשוועת לקצת חברה. הנוף השתנה, אני השתניתי, החברה שדוחה אותי השתנתה. אך אני אותה ילדה אבודה ובודדה שרוצה כתף לבכות עליה, חיוך ביום שחור, מישהו שיצחיק אותי, מישהו שיצחק ממני. מישהו לחבק. מישהו שאפשר לסמוך עליו.
איבדתי אותם בזה אחר זה, את אלו שהחשבתי לחבריי. הסיבות מגוונות. לעיתים זה רק הזמן שעושה את שלו, לעיתים זוגיות שתלטנית שמרחיקה אותם ממני ולעיתים, כמו בחודש האחרון, הם מחליטים להתעמר בי ולנעוץ לי סכין בגב.
הכל מתחיל בארגז החול של גן דליה. הגעתי בבוקר, ילדה חייכנית ומתוקה ובארגז החול ישבו חבורת ילדים ואגודלם מושט כלפיי בהתרסה. יעברו עוד שנים עד שאגודל למעלה יהפוך ל"לייק" שכולנו אוהבים. אז משמעותו הייתה פשוטה יותר – ברוגז. כולנו ברוגז איתך ילדה, הם סימנו לי בדממה. אין לך מקום בארגז החול. אף אחד לא ישחק איתך תופסת יותר. אין מי שינדנד אותך בנדנדה. הייתי קטנה מדי אפילו להבין את משמעות המילה "חרם" אך גדולה מספיק להבין שהחיים האלו לא הולכים להיות קלים. וכך קרה.
Andress Kools on flickr
ביסודי אף אחד לא החרים אותי. כדי להחרים אדם צריך להיות מודעים לנוכחות שלו, לקיומו. והנה אני, דמות קיימת לא קיימת בכיתה. יושבת תמיד בקצה, שקועה בחלומותיי. מראה חיצוני בלתי מצודד בעליל לא הקל עליי את חיי. אז עוד הייתי תלמידה טובה אך הציונים הגבוהים ואהבת המורים לא הקלו עליי ברצון העז להיות מקובלת ואהובה. הנחמה שהייתה בהם הייתה נחמה פרוטה. 100 בתעודה ו-0 חברים. הייתי מוכנה להחליף את המספרים תוך דקה.
השנים לא עשו עמי חסד. ככל שגדלתי הלכה וגדלה הבדידות. ככל שהצורך בחברים הלך וגדל כך הלך וגדל ייאושי וכך הלכו וגדלו תסכוליי. אם הזמן הושפעו גם ציוניי מהשנאה העזה שפתחתי לחצר ביה"ס ולא יכולתי להתנחם אף בציון טוב. הכל היה נראה כל כך שחור. מדי פעם היו לי חברים לרגע, אך הבהלה שאחזה בהם ברגע שהבינו שהתחברו לילדה הדחויה של השכבה התחלפה בן רגע בניכור. בדידות מושכת בדידות. ככדור שלג היא הולכת ומתעצמת. ואני, אמורה להיות בשיא נעוריי, בשיא פריחתי, משוחררת מכל דאגה. מתנסה לראשונה. מבלה. אוהבת.
Little Zoker on flickr
יותר משסבלתי מבדידותי, התביישתי בה. לא רציתי להתפס בפניי כולם כדחויה ופיתחתי שריון של שנאה וכעס כלפי כולם. את מי שכבר ניסה להתקרב הרחקתי. לא רק שאני נדחית מידי החברה, אני בוחרת לדחות אותה. בהפסקה הייתי מסתובבת לבדי, הולכת הלוך ושוב במסדרונות בית הספר האפור והקר הזה, רק לא להתפס לרגע יושבת לבדי בחצר. רק שלא יידעו. שלא יבחינו. נראיתי תמיד עסוקה. הייתה זו התרמית הגדולה ביותר של חיי.
והנה, הילדה בת 30 ועדיין מתביישת. אוספת חברות ליום, אוגרת חברים ללילה. מי יתנני אחת מכולם. בבדידותי למדתי לא לסמוך על איש, בנפשי לא למדתי כלום. עדיין כמהה לחברה, עדיין משתוקקת לדבר הזה שכולכם מכירים. לשיחת נפש ספונטנית, לבילוי נטול מאמץ. להרים טלפון באמצע היום למישהו, לקפוץ לביקור לעת ערב. להגיד "חברים" ולהתכוון לזה. לא להתחנן. לא להפגע.
המון זמן לא כתבתי ובכיתי והנה עכשיו הדמעות נקוות בעין ומאיימות להתפרץ. עבודה, כסף ואפילו זוגיות – כל אלו לא שווים כשאין אדם אחד בעולם שאפשר לקרוא לו חבר.
// ענבל לוי
הפוסט איך זה להיות לבד הופיע ראשון במה וזה