אני פשוט יודע שאת קיימת. פשוט עדיין לא הכרנו. ואת לא כמו כולן, מיוחדת במינה. כזו שנבראה בשבילי, אני מאמין בך. את זו שתכיר אותי בכל דרך וצורה, שתבין אותי. לפעמים אני אומר שיש לי הרבה שריטות אבל לך הם יתפסו כמעלה. אין לך כל כך פנים כרגע. אבל את הלב שלך אני רואה בבירור. עשיתי לי סיור בין חדרי הלב שלך. למדתי להכיר כל פינה.
יחד הפכנו את המקום לבית. אמנם צנוע אבל עם אווירה חמימה, אוהבת. בנינו לנו אח קטן ובלילות הקרים החום עטף אותנו בחיבוק מלא ביטחון. כזה שמרגיע את הנפש ונותן תחושה שפשוט אין מקום אחר שאתה אמור להיות בו.
את לא כמו כולן. למדת להכיר את השטויות שיש בי, הבדיחות שהרבה לא הבינו. הבעות הפנים שאף אחד לא היה יכול לפרש כמו שצריך. כאילו למדת את שפת הגוף שלי לפני, בבית ספר מסתורי. נתנו לך את כל הכלים להביא אותי למקום שלם. כך אני מרגיש.
את לא כמו כולן. קיבלת אותי במצב הכי גרוע שלי – גרוטאה חבוטה במוסך נטוש. הרי הייתי פעם אוטו חדש ונחשק. האבק הסתיר את כל מאבקי החיים, ללא כל רצון להתניע את הרגשות מחדש. זמני כבר עבר, אמרתי לעצמי, אבל את הכי מיוחדת, נמשכת למיסתורין והעצב. ידעת שרק את מסוגלת להפוך אותו. פייטרית אמיתית שלא מפחדת להיפגע. כי רק ככה את יכולה לדעת שאת באמת יודעת לאהוב. זה לא משחק, ולפעמים נכווים. לקחת את הסיכון, והפעם זכית.
את לא כמו כולן, בשבילי לפחות. דווקא את הדברים שאת הכי שונאת אצלך אני אוהב. את תגידי לי שאני משוגע אני בטוח. אבל שניה לאחר מכן תוסיפי בלי לחשוב פעמיים, ״אבל אתה המשוגע שלי״.
אני אתן לך להרגיש הכי מיוחדת, כי מגיע לך. אפילו לא נפגשנו ואני כבר מכיר את השפתיים שלך, רכות ומזמינות לנשיקה שלא נגמרת. אני יודע שכמה שאת חזקה מבחוץ, עברת הרבה בחיים. ככה הגעת דווקא אלי. מין משיכה מוזרה שידעה שאנחנו מתאימים. ככה היית תמיד, מהתלת בכולם. רק אל תתקרבו עם שלט ענק ״אין כניסה לאנשים חדשים״.
את כבר לא מאמינה לכולם, אני יודע. מבפנים משתוללת לך סערה שאת מתפללת כבר שתחלוף. מעיפה בגינונים שרכשת לעצמך הרבה חלקות טובות. אל תדאגי, אני אגיע. אחבק אותך חזק וביחד נעבור את זה.
את לא כמו כולן, אבל יש הרבה מתחזות בחוץ. כבר נפלתי הרבה פעמים בפח. תעשי לי סימן.
// מאור רביע
הפוסט תגלי לי מי את הופיע ראשון במה וזה