אני לא זוכר כמה פעמים בדיוק זכתה מסעדת טוטו בתואר המסעדה הטובה בישראל ואם זה המצב אז ככל הנראה שמדובר ביותר מפעם אחת, או שתיים, או שלוש. אני אפילו לא הולך להתחיל ולחפש ברשת את התשובה כי ביום חמישי שעבר, אחרי עוד שבוע קשוח וחם, הגעתי לטוטו לארוחת ערב שעוד אדבר עליה – ולא רק פה – אלא לכל מי שירצה לשמוע.
אז ירון שלו עזב וירון שלו חזר ובטח שהראש התסריטאי שלי יצליח בקלות לבשל איזה דרמה-פודיז-שוברת קופות חיסכון, אבל למה? למה שלא נדבר על האוכל?
21:00 ביום חמישי, אולי שעת השיא של השבוע בכל המסעדות בישראל. כשהובילו אותנו אל הבר (תשמעו, מדובר בכיסאות הבר הנוחים בעולם) ראיתי מימיני את אהוד ברק. ישר חשבתי לתומי ש״רק אנשים ממגדלי אקירוב יכולים לאכול פה״ אבל על הבר, מצמוד אלי ואל האישה שאיתי ישבו שני זוגות שחגגו משהו, יום הולדת לו או סוף סימסטר לה. הרגשתי פתאום בבית.
כשאתה מגיע לטוטו אתה מצפה לשירות הטוב ביותר שאפשר ובדיוק ככה זה הרגיש. בלי שאפילו נבקש – שתי כוסות מים קרים. לפני שאפילו פתחנו את התפריט – סלסלת הלחמים המפורסמת של טוטו, בליווי מטבל עגבניות בשמן זית, תבשיל שעועית לימה (תאכל את זה אייל שני!) וזיתים.
הברמן, שהתברר שהיה חניך שלי בצופים לפני מיליון שנה חייך, ״היי שלום, מה שלומכם? תגידו, מכירים את טוטו?״, ואני, וונאבי פודי אבל בעצם רק קונדיטור לשעבר, ישר עניתי ״ברור אחי, ברור״ והשפלתי עיניים. הוא בתמורה פשוט מגז לנו צ׳ייסר קמפרי. כן, הוא יודע את העבודה.
אז מה שותים? אנחנו הלכנו על קוקטייל ג׳ין מונקי 47 (שיש לו ריח של גן עדן) עם פטל טרי, טוניק וסירופ פטל ודומדמניות. אתם יכולים פשוט לחשוב על המשקה הכי מרווה שאי פעם שתיתם – ואז עוד קצת.
על הבר התחילו להופיע צלחות קטנות ומרשימות של סשימי טונה בלימונים כבושים עם טבעות צ׳ילי אדום, ואספרגוסים בגריל פחמים על מצע רוטב פלפל טינקרבל וגבינת טולום. האישה שאיתי לא חובבת דגים נאים אבל דגים כאלה נאים ונעימים היא היתה חייבת לטעום – המסקנה: היא התחילה לאהוב דגים נאים. וכך מבחינתי כבר אפשר להחליט שהערב הזה היה מוצלח. אבל רגע…
טורטליני זנב שור. מדובר באחת ממנות הדגל של המסעדה ואני, בחור עירוני ויחסית צעיר, ישר הרגשתי כמו צייד. כן, כשאתה אוכל את הטורטליני הזה אתה מרגיש צייד. גבר-גבר. אבל נימוח כמו ברנדון וולש.
ולצידה הופיעה עוד מנה קלאסית, אולי הגרסה הנשית יותר של זנב השור – טורטליני גבינות רכות עם נגיעת עגבניות. ויש קסם בזה ששותפתי לארוחה התמוגגה מהמנה בעוד אני ממשיך ללקק את שאריות ציר העגל ממנת הציידים שלי.
בשלב בזה אני כבר הייתי קצת ב״היי״, חוזר ואומר שזאת הארוחה הטובה ביותר שאכלתי ב-2015. כל כך רציתי לצאת החוצה לנשום קצת אבל שוב – צ׳ייסר קמפרי, ושוב – עוד צלחת נוחתת והפעם מליטות עם שלושה מטבלים (חריף, חמצמץ והודי). המליטות היו רכות ועסיסיות, ניתן היה לשמוע את מעבר השיניים בין הקריספיות של הבחוץ לחמימות והרכות שבפנים. די, שניה. חייבים הפסקה.
יצאנו החוצה לספות. נשמנו עמוק כשחיוך חצי מפגר חצי מאושר מרוח לי על הפנים. מנהל הפלור, שלא הפסיק להסתובב בין הסועדים ניגש לשאול לשלומנו (טוב מדי, תודה) וישר אחרינו עשה את אותו הדבר עם אהוד שחר-של-יום-חדש ברק. אני לא אח״מ ואפילו לא אחמ״ש אבל זה הרגיש לי נעים לדעת שגם לצעירים יותר (שבטח מוציאים פה פחות על ארוחה) נותנים בדיוק את אותו השירות, אותו חיוך ואותה ההרגשה שאין עוד מלבדנו. קלאסה.
חזרנו פנימה, סיבוב קוקטיילים שני. עוד צ׳ייסר לכל יושבי הבר ביחד ואיתם גם הגיעו המנות העיקריות: שקדי עגל עם קרם שורשים, ציר עגל, ירקות שורש ופירה מהאגדות – עוד קלאסיקה של ירון שלו, ומחבת שרימפס קריסטל ענקיים, שלמים ונוטפים טעם של ים וחריפות של מזרח תיכון חדש (פאק בונג, קריספי שום וסויה בהירה). מי שאוהב את השרימפסים שלו נקיים וחלקים – שילך על מנה אחרת, אבל מי שאוהב אוכל – נעים מאד, טוטו.
השעה כבר היתה כמעט חצות, שלוש שעות של עונג אבל מה עם איזה קינוח?״ שאל הברמן, ״אבל בקטנה״ אמרנו, אז מילפיי מסקרפונה עם רוטב טופי חם וגלידת ערמונים. ואספרסו קצר.
אחת הסיבות שאני כותב את כל הביקורת הזאת היא העובדה שלטוטו יצא שם של מסעדה לעשירים בלבד אבל… אם אתם אוהבים לאכול, אם אתם רוצים לחוות את ארוחת הערב שלכם בצורה קצת שונה – טוטו הוא המקום לארוחה באמת שווה שלכם אחת לחודש, זה שווה את זה. מילה שלי.
// איל דרור
הפוסט אל תפחדו מהטוטו הופיע ראשון במה וזה