המשפט הידוע אומר ש"אדם לא בוחר לאיזה משפחה להיוולד אבל כן בוחר את קבוצת הכדורגל שיעודד", ואם זה לא מפורסם והמצאתי את זה עכשיו, אז כל הזכויות שמורות לי.
אני פטריוט. ולא רק כלפי המדינה שלי. יש לי נאמנות ואהבה לכל מה שקשור בחיים שלי. העיר בה גדלתי- חולון, המוצא שלי – פרסי, האוניברסיטה בה למדתי קולנוע – תל אביב, אפילו את חברת הסלולר שלי אני מתקשה להחליף, גם בידיעה שהם דופקים אותי. וכמובן, הקבוצה שלי – מכבי ת"א.
בזמנים ההם התחלת לאהוד קבוצה אם אבא שלך אהד אותם או אם היא האלופה באותה שנה. במקרה שלי שניהם היו נכונים, אבל אני התחלתי לאהוד דווקא את מכבי ת"א בגלל אחותי הגדולה. מביך… ככה זה כשאתה גדל כילד סנדוויץ' בין שתי בנות. הייתה תקופה בה הייתי בטוח שיוצאים מהאמבטיה עם המגבת מסובבת על הראש וככה עושים כולם.
אבל נחזור למכבי. כל ילד זוכר את משחק הכדורגל הראשון שראה באצטדיון, אצלי זה היה ב-1995. אני ממש זוכר את היציאה מהחושך לאור, מהשער כניסה ועד לפעם הראשונה שעמדתי מול מגרש כדורגל והקהל שצועק סביבי. פה התאהבתי והתחלתי לשחק כדורגל. שברתי את הרגל. חזרתי לשחק. לא הייתי מהגדולים אבל גם לא מהגרועים. באמת היה לי חלום להיות כדורגלן מקצועי וכשהבנתי אחרי כמה שנים שאני לא טוב מספיק, זה היה יום קשה בשבילי.
לפני כל משחק של מכבי הייתי מתפלל שינצחו בלי לחשוב שזה בשבת והוא בטח לא מתעניין בזה. היינו נוסעים למשחקים בכל שבוע יחד עם ורסנו וחברים וב'ורסנו הסעות' ומעודדים ביציעים הכי שרופים, 4 בר"ג עם 'אסי סוודר' ויציע 11-10 בבלומפילד. עברנו איתם את כל התקופות הטובות ובעיקר, בשני העשורים האחרונים, את הפחות טובות.
לכל סיפור אהבה יש גם גיבור טוב ואצלנו זה היה, מי אם לא, אבי נימני. אהבתי אותו מאוד ובמריבה המתוקשרת הייתי בצד שלו כי מבחינתי הוא היה שחקן נשמה שרצה לשחק רק במכבי ונאמנות כאמור זה משהו שאני מאוד מעריך. את אותן המילים אפשר לכתוב כיום על ערן זהבי בקלות. אומנם הבדל השערים ביניהם גדול (נימני 174, זהבי בינתיים עם 90) וזהבי עבר מהיריבה ולא גדל במכבי, אבל הדם הווינרי של שניהם צהוב.
בשבועות האחרונים זהבי ומכבי עשו באמת את הבלתי יאמן, כולל גול בדקה ה-96, ועלו ל-32 הקבוצות הגדולות באירופה. הייתי שם איתם ב2004 ואלו משחקים שגורמים לצמרמורות ישר מההמנון ההרואי של הצ'מפיונס ובו הילד שלא מתבגר מהפרסומת של מאסטרקארד (איזה כיף לו היום בטח לצפות עם הילדים שלו בפרסומת הזו).
כל אוהד מכבי הרגיש את זה אתמול במשך היום. זה משהו באוויר, הכול פשוט מרגיש שונה פתאום. ולאחר המשחק התחושה עוד יותר נפלאה כי היא תחושה שמתקרבת לרוחנית ואינה קשורה במשהו חומרי. הרי האוהד לא מקבל כסף (נהפוך הוא), האוהד הוא לא זה שזוכה לשחק מול הגדולים בעולם על המגרש ולהבקיע את השערים. האוהד פשוט מאושר בהצלחה האדירה של הקבוצה שלו, הקבוצה שלי.
בשנים האחרונות הקודש תפס את מקומו של החול אצלי ובכלל זה גם מכבי. אני עדיין משתדל לצפות בכל משחק אך יסלחו לי כולם, יש דברים יותר חשובים מכדורגל. בכל זאת, לא אפספס את הזכות להיות איתם שם ביציעים של ליגת האלופות. אחרי הכול, תמיד זוכרים את האהבה הראשונה בחיים.
// ניסן חנניה
הפוסט האהבה הראשונה הופיע ראשון במה וזה