אחת הביקורות שיצא לי לקרוא על הסרט החדש Trainwreck התחילה בתיאור של המתכון הנפוץ שנמצא ברוב הסרטים האמריקאיים: דון ז'ואן, בד"כ חתיך שבא לבכות, שמסרב להשתמש בלב שלו עם הבחורות שהוא נכנס איתן למיטה, כמובן, עד שהוא נתקל בבחורה האחת שמצליחה להפוך את עולמו, שם מתחיל כל הבלגן. ואז הגיע משפט בנוסח "עכשיו תארו לכם שהופכים את הצדדים. הבחור הוא בחורה והבחורה היא בחור שמחפש מחויבות". אגב, אפשר להמשיך לקרוא, נשבעת שאין ספוילרים.
הגיבורה בסרט היא איימי, ששוכבת פחות או יותר בדייט הראשון עם כל גבר שיוצא לה להכיר ושנייה אחרי מגרשת אותם הביתה. היא לא ממש מהבחורות שאוהבות להתכרבל ולישון בכפיות שנייה אחרי. זה בכל מקרה, לפני שהיא מכירה את הגיבור.
על פני השטח, זה לחלוטין סרט לא שוביניסטי, שמראה איך גם לאישה לפעמים יש צרכים ולא כולנו מחפשות לקשור את עצמנו לעולמי עד לבחור שאנחנו נכנסות איתו למיטה.
הלוואי והיו יותר שחקניות כמוה (מתוך עמוד הפייסבוק של הסרט)
הבחירה בשחקנים הייתה סופר חכמה, לפחות מנקודת המבט שלי. לשם שינוי, יכולתי לשבת באולם ולא להרגיש מאוימת מהיופי הלא אמיתי בעליל של הגיבורה או הגיבור. הם היו נגישים, כמו שהעורכת קוראת לאיימי בחלק מהסרט – ״אנשים מהרחוב״. אפילו הבחורים ששיחקו את הסטוצים שלה והגיחו למספר שניות על המסך כל אחד בתורו היו נגישים לחלוטין. לא עוד דוגמני תחתונים של ורסאצ'ה, אלא בחורים אמיתיים, מהסוג שמכירים בחיים מחוץ למסך הטלוויזיה והקולנוע. כשראיתי את חלקם אפילו חייכתי – אפילו אני יצאתי עם בחורים שנראים טוב יותר ועליהם לא הייתי מעיפה מבט שני.
ובכל זאת, זה סרט שגרם לי להבין שעם כל העמדת הפנים של שוויון מלא בין נשים לגברים, יוצרי הסרט עדיין תקועים באופן מסוים על סטריאוטיפים מאוד אולד סקול.
מצד אחד, יכול להיות שהמסר שהם ניסו להעביר הוא שלנשים גם מותר רק סקס, בלי רגשות. שגם בינינו יש כאלו שמעדיפות לישון באלכסון ולא תמיד אנחנו יושבות בכיליון עיניים, ממתינות לשיחת הטלפון מהדייט של אתמול. אבל בחירה בשחקנית לא יפה במיוחד והעובדה שהעניקו לה אופי די גס וחוסר רגישות מוחלט הייתה עלבון לאינטליגנציה של כל אישה חזקה באשר היא. קצת אמירה בין השורות של "את לא יכולה להיות גם נשית ועדינה וגם לא לחפש אהבה. זה פשוט לא עובד ביחד". לצורך השוואה – את אחותה שכן מתאימה לתבנית של בעל ילדים ובית, בחרו להציג כהרבה יותר עדינה וגם בחרו שחקנית שנראית הרבה יותר טוב.
גם על הדמויות הגבריות שהופיעו לא ריחמו כל כך. בצד אחד של המאזניים- בחור שהוא כביכול הקשר הכי יציב שלה, שלא מודע לכמות הגברים שהיא שוכבת איתם מהצד (כי הם אף פעם לא סגרו לגמרי את הפינה של הסטטוס הזוגי שלהם) שנראה כאילו הוא שותה שייק טוסטסטרון לארוחת בוקר, צהריים וערב. אבל היי, בגלל שהוא ממש בעניין שלה, בואו נזרוק לגביו כל מיני רמיזות הומוסקסואליות ונראה איך אוכלים את זה.
טיפה פחות שיפוטיות בין השורות וזה אחלה סרט (מתוך עמוד הפייסבוק של הסרט)
בצד השני – הד"ר שהיא גם מתאהבת בו בסופו של דבר שחייב להיות חננה מוחלט. אחרת, איך הגיוני שהוא מתקשר אליה יום (!) אחרי שהם שכבו? (ה' ירחם, כנראה שאף אחד לא עדכן אותו בחוקים).
וככה, בסרט של 2015 שוב מוכיחים לנו איך אם זה גבר שמחפש קשר רציני ואהבה אמיתית, אז כנראה שחבוי בו צד הומוסקסואלי.
אם זאת אישה שמחפשת בסך הכל ליהנות קצת – אז לבטח היא אסון.
// איתאל קלנגן