זה לא שאני לא כותבת יותר. פשוט כותבת לו. רק לו. ישר ללב, או לוואטסאפ שלו. ישר לעיניים עם ה'קימטוטים' הקטנים האלה שמתכווצים כשהוא מחייך אליי. אני שולחת לו "פתקים" אחרי שהלך לישון, מדמיינת לעצמי איך המילים ילטפו אותו בבקרים בהם אני לא שם כדי להעיר אותו, כרוכה סביבו ומתפתלת בתוכו, שואפת את הריח שלו ומוכנה שתיעתק נשימתי באותו הרגע.
מה אכפת לי שאתם מאוכזבים. בפעם הראשונה מזה זמן רב אני לא מאוכזבת. לא מיואשת. לא יבשה כמו בני ישראל שהלכו 40 שנה במדבר. לא מתמרמרת ובטח לא קוראת לכל אדם שנקרה בדרכי קוקסינל או פחדן. מה אכפת לי למה התרגלתם. זה לא שאתם החברים הכי טובים שלי או שאני חייבת למישהו מכם משהו. אני גם לא ממש חושבת שמישהו שם לב שנעלמתי בכלל מהפלטפורמות החברתיות ברשת. הרי כולנו מרוכזים בתחת של עצמנו רוב הזמן, לא? אז סביר שאין לכם מושג על מה אני מדברת בכלל.
טוב לי. טוב לי מטוב ולרגע בא לי לצרוח את זה מקצה ההר הגבוה בעולם אבל אין לי אפשרות להגיע אליו בקרוב בגלל התחייבויות קודמות אבל חוץ מזה, לא בא לי לומר כלום. גם אין לי ממש על מה לכתוב או באמת מה להגיד. הרי אנשים לא אוהבים אנשים שמנסים להראות כמה טוב להם- גג עושים להם איזה "לייק" אבל לא באמת מפרגנים או מאמינים שהכל "תותים". אם אומרים שאחרי שמתחתנים אין סקס- ככה גם לגבי כותבים, אחרי שמתאהבים אין על מה לכתוב ולמרבה הפתעתי- אין מאושרת ממני על כך.
אני כבר לא בורחת לעבודה מהבוקר עד אמצע הלילה במסווה של בניית קריירה כדי להתחבא מעצמי או מהבדידות שחשתי. אני עוזבת את הימים שלי באמצע ונוסעת אליו, בטן מכווצת מהתרגשות כדי לפגוש את השפתיים שלו, לבהות בטוסיק האגסי שלו, בשיער המתנפנף ברוח שיוצאת מהמזגן בשיא החום של הקיץ וגורמת לו להתעטש. ואני שם כדי לאחל לו "לבריאות", להסתכל עליו מנגב רוטב של משהו, נוגס בבשר חם, שוטף כלים או סתם רובץ עם הידיים מאחורי הראש וחיוך שובבי, שמכוון בלי היסוס, ישר אליי.
זה לא שאני נחה על זרי דפנה. המציאות הארורה נלחמת בי וגורמת לי, אולי בפעם הראשונה להרים ידיים ולתת לזה להיות. איך שזה. להתפרק לידו ולא להתאמץ להראות שאני חזקה יותר, להישבר וללמוד להרכיב מחדש. להתעורר בבוקר וללכת לישון בידיעה שזה בסדר שזו לא האהבה שדמיינת שתהיה לך ועדיין לרצות שהיא תישאר ככה, איך שהיא, עד סוף החיים. לצפות יחד בכוכבים נופלים מבלי באמת לבקש משאלות כי מה אני צריכה יותר מלשכב איתו לצפות בכוכבים נופלים, או לשתות כוס יין אדום שמסתלסל בין עשן על מצע רצפה שהרגע עברה ספונג'ה כדי שיהיה נעים ללכת יחפים, בלי משהו בינינו.
אני לא 'בודקת דופק'. הלב שלי פועם בדיוק בקצב הנכון. אני לא ספק מתה- ספק עומדת לקבל התקפת לב. אני בדיוק במינון הנכון, כמו טחינה שנשפכת לפני כל ביס במנת פלאפל חם. אני לא מתחשבנת על מילים של אהבה או שתיקות בוערות של תשוקה שמעדני שוקולד בפרסומות לעולם לא יצליחו לשדר, לא משנה כמה השוקולד שלהם מובחר. אני מחייכת במבוכה, מסתתרת ומתגלה, שואפת פנימה ובוהה ולא אכפת לי לראות את התמונה בפשטות, כמו שהיא. כמו שהוא. כמו שאנחנו- אחד.
אגב, את כל התמונות שמופיעות בפוסט – הוא צילם 
// חן בוקר