רציתי לבנות לנו בית שיהיה רק שלי ושלך, קרוב לכל הזיכרונות של כל רגעי ה״פעם הראשונה״ שהיו לנו במהלך השנים, אבל בכל פעם כשהצעתי לך חיים אתה בחרת לנפץ את המציאות ולהשאיר את הרגשות שלנו תלויים כמו סמרטוט ריצפה שדהה מרוב שסחטו אותו. אני רציתי להגשים, ואתה יכולת רק לתת לי חלומות עטופים בצלופן, מתנה לימים טובים.
במהלך השנים תמיד חשבתי שזה יהיה רק אתה ואני, נארוז מזוודה גדושה באהבה ונלך להגשים חלומות, תמיד רציתי לאכול את כל העולם, לטייל, להכיר, לבנות עולמות, אבל איתך הספיק לי רק לארוז מזוודה פשוטה מלאה ביחד, לגור בדירת חדר קטנה ולמלא אותה בצבעים שלנו, מלא צבעים מרוחים על כל הקירות, המון בלגן בסדר מושלם.
״אני אוהב אותך אבל איתך זה תמיד כמו רכבת הרים מפחידה, אף פעם לא אדע אם אגיע בבטחה לקרקע״ אמרת. ״תפסיק לפחד ותעלה כבר״ אמרתי לך תוך כדי שאני מגחכת על התיאורים העמוקים שבכל פעם אתה מוציא מהפה, גבר שכונה שהופך בין רגע למינימום משורר בן 60.
״אני צריך ביטחון״ אמרת ובחרת בביטחון שלך לצד אישה אחרת. אתה רצית ביטחון ואני רציתי רק לאהוב, לא ראית שהאהבה שלי יכולה למלא אותך בביטחון שיספיק לך עד הנצח.
אז ארזתי את מזוודת החלומות שלי בלעדייך, כמה הייתי רוצה לארוז בה אותך, אבל אפילו המזוודה לא מצליחה להכיל אדם בלי אומץ להגשים. אספתי בה שני רגעים שלנו שיהיה לי למזכרת, את הנשיקה הראשונה שלנו, שלעולם לא אשכח איך הלב שלי הגיב לשפתיים הבשרניות שלך שהונחו על חלל הפה שלי, ואת הטבעת שמונחת לך על האצבע, שתמיד אזכור שאתה כזה פחדן שלא בחרת באהבה.
סגרתי את המזוודה, העלתי אותה לרכב והתחלתי לנסוע, הסתכלתי על הכבישים והבנתי כמה שהעיר הזו קטנה מידי לשנינו, כל מקום מזכיר לי אותך, המשכתי לנסוע ועצרתי במקום שבו נפגשנו בפעם הראשונה, הרגשתי את החול בין אצבעות הרגליים שלי, חמים ומלטף, הסתכלתי על הים הכחול, האשמתי אותו שהפגיש בין הנפשות שלנו וחיבר ביניהן, על זה שלא עשה עבודה טובה כל כך, כי אתה פה ואני קמה והולכת למקום אחר. השלכתי אליו בכעס את כל הזיכרונות ממך, עד שיגיעו לקרקעית הים ולא יישאר מהם דבר, נפרדתי לשלום ממך, איפה שיש התחלה חדשה אתה נגמר, ואולי זה תמיד היה הייעוד שלך, להיגמר. הלכתי לבנות עולמות משלי, הלכתי להגשים את עצמי במקומות אחרים.
// אור לוי