"ערב טוב בארבי תל אביב!"
את הצרחה הזאת חיכיתי כמעט שנתיים להוציא מהפה. לא משנה אם ערב או בוקר, בארבי או פאב בשקל ותשעים, תל אביב או מרכז קרית אתא. פשוט לצרוח משפט בסגנון הזה, ולא מעניינת אותי הדרך. העיקר שזה יקרה כבר.
צבא ההגנה לישראל הוא בין המקומות שאני הכי גאה להיות חלק מהם ולשרת בהם כקצין וכמפקד. הבעיה – בין העיקריות שבגללן כולם יוצאים שבוזים מהצבא ולא רוצים לחזור לשם שוב – היא העובדה ש"אין חיים", ש"כל מי שאתה והנאות החיים שלך מתבטלות ברגע הגיוס".
אני חושב שהתיאור הזה מוגזם מדי, ושהכל עניין של בחירות. זה קשה, אבל מי שרוצה יצליח לעשות הכל ולכבוש פסגות גם בתקופת הצבא, בין אם זה אומר לקרוע את התחת בסופ"שים או להשקיע בלילות בבסיס, כמה קצרים שהם יכולים להיות – ולהמשיך את חייך עם מדים ונשק עליך. (טוב נו, אפשר גם בלי נשק, אוהב אתכם אנשי מטה יקרים!)
(צילום: Denis Yudashkin)
אך לא יודע למה ואיך, הצבא גרם לי להזניח את הדבר היחיד שגרם לי לאושר – לכתוב, ליצור, לנגן, לשיר ולהופיע, והפך את זה למשהו שכמעט ולא אפשרי. אתה מגיע בסופ"ש, הגיטרה שם! ממש לידך! אבל אין כח לגשת ואין כח לנגן. וככה התרגלתי בערך שנה וחצי.
ואז ההודעה הגיעה. "אתה שר". עובדה.
אחרי שנים שלא עלית על במה, הגעתי רק לחזרה הגנרלית. לעצום את העיניים כשמסביבך הגיטרות, הבס והתופים מנגנים זו תחושה שאין לי בכלל אפשרות לתאר אותה במילים. אופוריה מטורפת.
אתה החלק המשלים בפאזל הזה. עולה ושר, אחרי שנים. צריך להוכיח את עצמך מחדש. וזה פאקינג קורה עכשיו, זה העסק האמיתי, בלי יותר לפנטז או לבכות על זה. משיר אחד זה עלה לשלושה שירים, ללמוד ליריקות ביום וחצי, להתחבר לשיר ביום וחצי – להגיע לחזרה, ואתה תוך יומיים על הבמה.
(צילום: Denis Yudashkin)
לכל סולן יש את הפאק שלו לפני הופעה, אצלי, בגלל הלחץ מתחיל לכאוב הגרון. אני מגיע לסאונדצ'ק, שעתיים לפני שמתחילים את ההופעה, עולה לשיר, מזייף ברמות מטורפות. נלחצתי כמו שבחיים לא נלחצתי. "אין מצב שאני יכול לעלות ככה על הבמה. זה פשוט לא נשמע טוב". מתקשר למורה לפיתוח קול וכאן קיבלתי את העצה הכי טובה ששמעתי עד היום "הקהל לא רק שומע עם האזניים, אלא גם עם העיניים. תן את השואו, ומבטיח לך שהכל יהיה בסדר".
זה עבד כמו קסם.
מגיע הרגע. הדופק עולה, הלחץ עולה, הזיעה נוטפת (בכל זאת, אמצע אוגוסט). גיטרות מתחילות לנגן, בס ותופים מצטרפים. עולה ופותח את ההופעה. "ערב טוב בארבי תל אביב!"
משם?! הכל היסטוריה.
המבטים של כל אדם שם, שרק מחכה לתו הבא, למילה הבאה, גרמו לי לחזור על עצמו כמה פעמים טובות ולומר "אני אוהב אתכם, אתם לא מבינים כמה יפים אתם מכאן". כי אני פשוט התאהבתי מחדש.
אני מתגעגע לזה,
אני צריך את זה.
זהו. חוזרים לתלם.
// עמית קפטה