התלבטתי אם לכתוב עוד פוסט על מילואים, בכל זאת כבר כתבתי שניים כאלו ולא הייתי רוצה ששלושת הקוראים שלי יקבלו הרגשה שאני חוזר על עצמי, חוזר על עצמי.
אבל אז הבנתי שאם צה"ל הגדול, הנשגב, האדיר יכול למחזר אותי, מילואימניק עייף בן כמעט 38 שכל מה שמעניין אותו זה שיגיע יום חמישי והוא יוכל להשתחרר כבר, ולהזמין אותו שנה אחר שנה באדיקות קתולית, גם אני יכול לפרסם פוסט מילואים באותה התדירות.
אבל ביקשתי גלילון…
"עד שלא נתחיל, זה לא ייגמר" זה המשפט שאני מביא איתי למילואים ומשתדל להדביק בו את כולם. הוא מגלם בתוכו את כל מה שמישהו כמוני מרגיש לגבי המילואים: אנחנו פה, לא כי רצינו, כי קראו לנו, אז בואו נתחיל כבר, כי אם לא נתחיל, זה לא ייגמר.
איכשהו, הצבא מצליח תמיד לזמן את הגדוד שלי בתאריכים שנושאים עימם אופי אקלימי קיצוני. כאילו מישהו יושב במשרד תכנון האימונים שלו וחושב: מעניין מתי הולך להיות השבוע הכי חם של השנה, משווה נתוני אקלים מ-67 שנות אימונים צה"ליים, קצת פלפל, קצת מלח ואז משבץ את הגדוד שלי לאימון, בשטח. למי שלא בקיא בפרטים: בלי מזגן, בלי מבנים להסתתר בהם, עם חום, הרבה חום וחול.
הסירחון שעלה ממני כבר ביום הראשון הוכתר כמוצלח ביותר מבחינה ריחנית של כל הזמנים, השילוב של אימון המילואים יחד עם הרגשות כלפיו יוצר תגובה פסיכוסומטית חריפה של זיעה חמצמצה באופן מיוחד. לא נורא, רק עוד שלושה ימים ללא מקלחת.
מזגן שטח
עם השעות שעוברות לאט, אתה מתחיל להבין שכולם סביבך מרגישים פחות או יותר אותו הדבר, אפילו הקצינים שמנסים להסתיר את זה אבל לא ממש מצליחים. הבדיחות הקטנות מתחילות לצוץ וחוזרות על עצמן פעם אחר פעם ואיכשהו מצחיקות אותך יותר בכל פעם, אחוות המדוכאים.
מטרת האימון מבחינת הצבא היא כמובן להביא את הגדוד לכשירות מבצעית. מטרת האימון מבחינת החיילים היא כמובן למצוא נקודת חשמל להטעין בה את הטלפון הסלולרי. מעולם לא נתקלתי בתושייה רבה יותר ובפתרונות יצירתיים יותר. פתאום כולם הופכים להיות מהנדסי חשמל ומאלתרים: כל רכב עם מצת הופך לנקודת טעינה מרובת כניסות, כל מצבר הופך למקור חשמלי, כל נקודת חשמל הופכת לעץ סלולרי. הצורך להטעין חזק אפילו מהצורך לשתות. רק המטעינים שורדים.
מבחינה קולינרית מיציתי את החוויה מהר מאוד. מנות הקרב של צה"ל הפכו לפתרון האולטימטיבי של ספקי הטונה לסחורה שעומדת במחסנים. מנת הקרב מורכבת מ-70% קופסאות טונה ועוד כמה קופסאות ייצוגיות מתבקשות של זיתים, תירס וחלבה. אז מה עושה מי שלא אוכל טונה? (סחבק) חי במשך ארבעה ימים על קופסת השעועית לבנה ברוטב שאף אחד אחר לא רוצה לאכול עם כמה פרוסות לחם. עד שערב אחד פינקו אותנו והפתיעו אותנו בפוקאצ'ות! שהרס"פ הביא מהשד יודע היכן, בחסות החשיכה שלחתי את ידי בשמחה אל הארגז בו שכבו גוויות הפוקאצ'ה, שמח לגיוון הלא צפוי. מבלי להתאפק לקחתי ביס גדול רק כדי לגלות שהתוספת על הפוקאצ'ה הייתה לא אחרת מאשר…טונה.
בבוקר היום האחרון קמתי לצחצח שיניים, האוטומטיות בה ביצעתי את הפעולה הזו פגעה בחיוניות שלה. שעה שבין חושך לאור ואני לא זוכר אם אני מצחצח שיניים בשביל הלילה או בכלל בשביל הבוקר. מצאתי את עצמי מצחצח זמן כפול מהרגיל, על כל מקרה.
עוד שנתיים למנאייק!
// מור שפיגל