עשרה חודשים שלא הייתי בבית. לא הייתי במרחק של שעה או שעתיים. הייתי רחוקה, הכי רחוק שלי עד עכשיו. הייתי בצד השני של העולם. אני רוצה להסביר, לתאר וכל מה שיוצא זה הרעש של המוח שלי מזיז גלגלי שיניים ומנסה להבין איך להוציא את המילים מהפה שיסבירו ויתארו את שעברתי.
אני כבר כמה ימים בבית, חיכיתי כבר יותר מהכל לחזור לבית. הרגשתי מפורקת, מעומעמת, כבויה. היה בי צורך עז פשוט לשוב הביתה וכן הנחיתה הקרבה של מטוס "אל על" בנתב"ג והנוף המדהים של חוף תל אביב ממרומי השמיים הצליח לרגש גם אותי. ושם במושב צמוד לחלון הגרון קצת נחנק והדמעות ירדו מעצמן, לא ביקשתי אותן אבל בהחלט הייתי צריכה אותן.
בכמה ימים האלה שאני כאן מזה שנה אני מרגישה בעלטה הכי גדולה שאי פעם הייתי בה ובו זמנית אני מרגישה מוארת יותר מהכל. אמרו לי "עכשיו שאת כאן, זה בכלל לא מרגיש כאילו עזבת מתישהו". אבל אני כן עזבתי, אני הייתי בן אדם אחר ועכשיו אני בן אדם שונה לחלוטין. תכירו בזה, אני לא אותה אחת יותר. השינוי שלי בא מבפנים, אני זוכרת את התקופה שהתחלתי להרגיש את השינוי ולהיות מודעת אליו זה היה בערך שלושה חודשים אחרי שעזבתי את הבית. ראיתי את עצמי משתנה מול העיניים ולכו תסבירו את זה עכשיו לאנשים שמחכים בבית שתחזרו.
בימים האלה החושך והעלטה עוטפים אותי, אני מבולבלת, מרגישה בחלום קטן שבינינו עוד לא החלטתי אם זה חלום טוב או סיוט קל. וממש באותו הזמן אני מוארת יותר מהכל, מחצינה ומקרינה כל טיפה של כיף ואושר שעבר עליי בשנה החולפת. אז אני מניחה שההגדרה האמיתית למה שאני מרגישה עכשיו זה פשוט בלבול.
אני בבית, חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן אבל מה לעזאזל אני אמורה לעשות עכשיו? מאיפה מתחילים? מה עושים? אני לא יודעת.
אני מרגישה מהאנשים סביבי ומהמשפחה שהציפיות הן גבוהות מאיזושהי סיבה, אבל חלק ממה שהבנתי בזמן הזה לבד זה שאין במקומי למלא ציפיות של אחרים, אני אהיה מוכנה לדרוס על מנת להשיג את ציפיותי שלי אבל אני מפסיקה לנסות בכל כוח למלא ציפיות של אחרים. אין בי את הכוח ההוא למלא חיים של אחרים יותר, הייתי עושה את זה פעם כש"אני" לא הייתי חשובה לעצמי באותה מידה שאחרים היו חשובים לי. עכשיו אני יכולה להגיד בלב מלא ש"אני" חשובה לעצמי יותר מהכל. אין בי צורך עז לחברה, למדתי להכיר את עצמי ברבדים העמוקים ביותר.
שעות על גבי שעות, וימים על גבי ימים שלי עם עצמי הביאו אותי למקום אחר. אני אחרת, אני שונה. ובכל זאת, הייתי רגילה לנהל את חיי מרחוק אז איך מתחילים עכשיו כשהכל כל כך קרוב? פתאום מבצבצות המחשבות "טוסי שוב, אל תקחי את הזמן, היה לך פחות כאב ראש מרחוק" אבל זו לא חוכמה, וזו הציפייה הקרובה שלי מעצמי.
"תתמודדי, התמודדת במשך שנה עם הזר, הלא מוכר והלא צפוי. עכשיו הגיע הזמן להתמודד עם הישן, המוכר והמפחיד".
או שאולי אני פשוט צריכה לחכות שהג'ט לג הזה יעבור.
//חנה קבטיאנסקי