הייתי בת 21, איך יכולתי לדעת.
איך יכולתי לדעת שלא אוהב שוב כמו שאהבתי אותך.
איך יכולתי לנחש שאיש לא יביט בי שוב במבט הנעים, ידבר אליי בקול הרך ויחבק אותי בחיבוק העוטף שלך.
הייתי אז חיילת, כשהכרנו.
עמדתי מול המראה בשירותים המאולתרים במוצב שכוח אל עם חברתי מור והתאפרתי, אני זוכרת שנמרחה לי המסקרה ומור העירה לי על זה "לא נורא, זה לא שאני הולכת למצוא את אהבת חיי היום" אמרתי לה. כמה טעיתי.
אני זוכרת ששנתיים אחר כך סיפרת לי כלאחר יד שמה שמשך אותך יותר מהכל היה המסקרה המרוחה באופן חינני ליד עיניי.
הו, אלוהים, כמה אהבנו.
הפוסט הזה לא יהיה עוד פוסט על אהבה. אני רוצה לדבר על פספוס והחמצה. פתחתי איתך, כי אתה, ארז, הפספוס של חיי.
האם יש תחושה מתסכלת יותר מתחושת הפספוס? אני שואלת, כי לדעתי, אין. הקלישאה אומרת ש"עדיף להתחרט על מה שעשית מאשר על מה שלא עשית", אני תומכת בקלישאה.
החיים הם לא אוטובוס, אם פספסת בהם משהו, הוא לא תמיד יחזור בחזרה. זה יכול להיות דבר פעוט כמו תשובה הגונה למישהו שפגע בך ובאה בדיעבד (ואלוהים עדי כמה שזה קורה!) ויכול להיות קריטי כמו מילה אחרונה לאדם אהוב שלא תראה עוד. זו יכולה להיות הזדמנות לעבודת חלומותייך ויכול להיות סושי שהתייאשת מלהכין והפכת לסתם אורז. כך או כך, זה תמיד מציק, מעיק והופך את המוח לעיסת מחשבות היפוטתיות.
ואותן מחשבות, כמה מעיקות הן, כמה שהן אוהבות להשאר ולא להרפות. טורדניות שכמותן.
פספסתי לא מעט בחיי, לרוב זה היה בגלל ביישנות ואגו. שילוב מוזר של מגרעות אנושיות שמהווה את המרקם האנושי של מי שנקראת ענבל לוי. את מה שהאגו אפשר לי לעשות, התביישתי לעשות. וכשכבר היה לי העוז לעמוד מול המציאות ולעשות את אשר חפץ לבי, האגו לא אפשר לי. איש קשוח שכמותו , לא מרפה, לא נותן הנחות. ולו רק יכולתי להשתחרר ממנו היו חיי נראים אחרת לבטח.
והפחד לפספס , כמה צרות הוא עושה. הוא פועל בשתי דרכי פעולה עיקריות: משתק מחד גיסא וגורם לי לעשות שטויות מאידך. עצרתי מול כל כך הרבה צמתים, מבועתת, לא יודעת מה לבחור. בחרתי באי עשיה. בחרתי בפספוס. לו רק הייתי פונה באחת הדרכים האפשריות אולי הייתי שוגה, אך עם תחושת הפספוס לא הייתי נאלצת לחיות.
ונכון, כל עוד הנר דולק אפשר לתקן, אך החיים הם עניין של מומנטום. וגם התיקון לא תמיד מפצה על הפספוס הראשוני. ואולי הנר כבר בכלל כבה?
ואתם? לכו עוד היום והמשיכו את התוכניות הגדולות שהתחלתם ועצרתם באמצע, לכו ותגידו לה שאתם אוהבים אותה, צאו לרחוב ותחיו. אל תחמיצו, אל תפסידו את ההזדמנות לעשות. טוב או רע, העיקר לעשות. אל תתנו לחידלון להשתלט עליכם, אל תתנו לפחד לנצח. תנו לעצמכם את ההזדמנות לגלות לאן מובילה הדרך. תנו לעצמכם את הזכות לשלוט במה שיקרה. לא לפחד, לחרדה, לאגו , לביישנות, לעצמכם!
אלו היו שלושת השנים הנפלאות בחיי, אהבתנו הייתה מכילה, כנה, מלאה בכל טוב ובוגרת.
נפרדתי ממך כי רציתי לא לפספס: לא לפספס את חיי המין, לא לפספס גברים אחרים, לא לפספס את החיים הסטודנטיאלים, את הדירה בתל אביב, את המסיבות האור הבוקר.
נפרדתי ממך, ארז, כי פחדתי לפספס.
ופספסתי, אותך.
// ענבל לוי