מה שאני הולכת לכתוב כאן לא מבוסס על סיפור אמיתי ואין לו שום קשר למציאות.
אבל במאמר מוסגר יצא לי לראות את מה שמכנים "בריידזילה" מקרוב ואני פה בשביל להזהיר. המדריך לשושבינה: איפוק, סבלנות וחוסר חיים.
אני רוצה להוציא לאור את מה שכולנו מפחדות להגיד. אני לא נשואה, עדיין לא, בעזרת השם איך שאומרים אבל בנתיים אני לומדת מטעויות וממה שאני שומעת מאחורי הקלעים, מאחורי הגב של הכלה הכוונה.
לשם כך התכנסנו כאן היום
זה מתחיל שהכלה מודיעה שהיא מתחתנת. בכל חבורה יש את הבחורות שעושות רשימת מכולת מי הבאה בתור, אף פעם לא הייתי מאלה, מזל – כי אלה שכן מצאו את עצמן בשלישייה הראשונה. אז אחרי ההודעה הרשמית וכשהאופוריה מתפוגגת נשאלת השאלה "אז מתי החתונה?" ואומנם יש זמן אבל כמה זמן שיהיה המלאכה מרובה.
יש את רשימת ה"טו דו ליסט" של הכלה והחתן, והרשימה שלך בתור שושבינה זה אותה רשימה שלהם, את פשוט עדיין לא יודעת.
יש ציפייה כזאת שהשושבינה צריכה להיות הכל מהכל: האמא, החברה, בן הזוג, הפסיכולוגית – כל זה בזמן שאת חשבת שאת פשוט הולכת לדפוק הופעה, ושהחתונה הזאת היא פורים שהקדים ובערב הזה את הולכת לשתות כמו עדלאידע. צר לי להיות אשת החדשות הרעות אבל טעות בידייך.
אז לפני הערב המיוחל יש תהליך ארוך וממושך שהכלה מתחברת לילדה שבה, מרפרשת בחלומות שהיו לה ובטוחה שהערב שלה הולך להתעלות על כל הסרטים שהיא אי פעם ראתה. אז היא נכנסת לאתרים של כל המארגני חתונות, לוקחת רעיונות, עושה את אותה רשימה שכולן עושות ומוסיפה עוד כמה משל עצמה: מסיבת אירוסין, סיבוב אולמות, קייטרינג, צלם, דיג'יי, מדידות, לבחור הזמנות, שמלת כלה נפוחה ונעליים מתאימות, שמלה סקסית לאפטר פארטי ונעליים נוחות, לבחור מאפרת ומעצבת שיער, חינה, מקווה, הפרשת חלה, מסיבת רווקות, "טראש דה דראס" הערב של לפני במלון יוקרה, היום של החתונה… ותסלחו לי אם שכחתי כמה נקודות.
עוד יום צילום
יש לך ולכלה חילוקי דעות וריבים, וצריך ללכת על ביצים אבל אז את תיזכרי בשנים הרבות שאתן חברות ותזכרי שכל זה נועד בשבילה וחוץ מהשיק שתביאי לחתונה עצם העובדה שאת שם זאת המתנה הכי גדולה בשבילה.
והכלה לעתיד – תזכרי שצריך להנות מהרגעים בדרך לשם ומהאנשים שבחרת לצרף למסע שלך, שלפעמים זה הופך להיות מיגרנה ובסופר פארם עוד אין משלוחים, וגם חבל על העצבים, תנסי להיזכר למה את שם, זה ערב אחד קצרצר במיוחד שבו את זוכה לשלב את חייך עם הנסיך על הסוס הלבן שלך.
ואת שושבינה יקרה שלי, תדאגי שמישהו יביא לך את השמלה המפוארת לאולם ועד אז תהדקי חגורות, תלבשי משהו נוח לנסיעה, יהיו במפרים וזה לא יהיה קל אבל את עדיין תצטרכי לחייך ולהיות הדבר הכי סבלני שקיים. לא בטוח שתזכי לשמוע את המילה ״תודה״ וגם לא יהיו לך חיים בתקופה הקרובה, אבל הכל יתגמד שתראי אותה צועדת בשמלת הכלה ושתרגישי שאת חלק מהדבר הגדול הזה.
// לירז אפרתי