אחרי יומיים הייתי בדרך לדייט איתה. "ככה זה בשידוכים", אני אומר לעצמי, חצי בהשלמה. המחשבה לפני כל דייט שקופצת לראש ומרגשת את הלב היא שיש מצב שאני הולך לפגוש עכשיו את האישה שאפילו לא ידעתי שאני מחפש – לא מלווה אותי בדרך הפעם. מצד שני, יש גם את הרגע המשחרר אחרי שזה נגמר, הרגע שבו אתה מבין איזה נס שגם הפעם זה לא עבד ואתה חופשי. איתה לא היה לי את זה, ובגלל זה אני כועס. כועס עליה. במשך השנה האחרונה באמצע דייט או באמצע תרגיל פיזיקה הייתי נזכר בה. וזה התירוץ שאני מספר לעצמי בדרך לפגוש אותה, שוב: "זה לא דייט, זו סגירת מעגל".
הוא לוקח אותי לאותו בית קפה שבו נפגשנו לראשונה, איזה מעצבן שהוא בחר דווקא אותו. באף אחד משיעורי ההכנה לעולם-השידוכים לא הכינו אותי לפגישה ראשונה שהיא בעצם שנייה. אני מנסה לחבר את פיסות השברים של איך-שאני-זוכרת-אותו ולהכין את עצמי לפגישה. אחרי שהוא אמר "כן" אמרתי לשדכנית שאולי כדאי להסביר לו שאני נמצאת במקום של פגישה ראשונה וזה לא שאנחנו ממשיכים מאיפה שהפסקנו.
yoram on flickr
אני תמיד אוהב להגיע חמש דקות לפני הזמן, ולכן תמיד יוצא בסוף שאני מגיע עשר דקות לפני. אבל הפעם אני הולך להגיע בדיוק בזמן. אני רואה אותה מתקדמת לכיווני מהקצה השני של הרחוב. מעצבן אותי שעולה לי חיוך טיפשי כשהמבטים שלנו ננעלים, ואני מבין שאנחנו הולכים להיפגש בדיוק בכניסה לבית-קפה. מעצבן אותי שהיא לבושה כל כך יפה. מעצבן אותי השיער שלה שמתנופף עם האוויר הירושלמי. היא מעצבנת אותי.
אני מנסה להיראות רגיל, אבל למה אני מרגישה שהוא מצליח לראות דרך המסכה? אני יודעת שבסוף הערב אני יכולה להיות קרה ולהגיד לשדכנית ש"היה בסדר, אבל אני מוכנה לעוד פגישה", אבל אני יודעת שזה יהיה שקר, יש כל-כך הרבה ממנו שאני לא זוכרת ואני רוצה לדעת וכל כך הרבה מעצמי שהשתנה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, שאני רוצה לספר.
אנחנו עומדים בכניסה למסעדה ברגע של שתיקה. "שלום לך, שניכנס?". נכנסים. עם המזל שלי, אין מקום לשבת. מעצבן אותי שבאופן כל-כך חמוד היא שואלת "שנטייל?". אני יודע שלא משנה מה הכללים של הדייטים אומרים, אם יש סיכוי של 1% שזה יעבוד, היא צריכה לדעת כמה כעסים יש לי על איך שהיא סיימה דברים בפעם שעברה.
אנחנו מתחילים ללכת את רחוב יפו, קר לי, הוא רואה את זה ומציע לי את הסוודר שלו, אני אומרת: "לא קר לי". אבל כשהוא מתחיל לדבר על מה שהיה לפני שנה, כל מה שאני רוצה זה את הסוודר הגדול שלו שיהיה לי איפה להתחבא. אני מבינה אותו ומסבירה לו בקצרה, הוא מבין אותי. חשבתי שהוא בחור עדין, מסתבר שהוא יודע להתעצבן, למה אני חושבת שזה חמוד?
Kurt Bauschardt on flickr
אנחנו מגיעים לשוק, נראה לי שטיפה הגזמתי, אני יודע שבעיקרון זה אמור להיות דייט ראשון, עם הכלל של לא יותר משעה וחצי. אבל לעזאזל עם הכללים, אם הייתי מקשיב להם לא הייתי יוצא איתה בכלל לפגישה. "את רוצה לעבור דרך השוק לאסוף כוס שוק חם ולטייל בנחלאות? מאוד יפה שם בלילה".
אני מקשיבה לו בזמן שהוא מספר סיפורים על ירושלים הישנה, סיפורים שהוא אסף מספרים, מאנשים ומאהבה לעיר הזאת. אני יודעת שאני הולכת להגיד לשדכנית: "היה בסדר, אני מוכנה לעוד פגישה".
כשהיא אומרת לי: "לשמוע סיפורים זה מגניב, אבל ליצור אותם זה הרבה יותר", אני יודע שאני הולך להגיד לשדכנית: "היה בסדר, אני מוכן לעוד פגישה”.
// יהודה אדלר