פני נחבטים בסורגים שמלפני.
אני מרגישה את ציפורניו חודרות מבעד לעורי, נשימתו כבדה ונשיפותיו מרעידות את אוזניי ומזעזעות את אפי. כשהוא מסיים הוא יורד מעליי, והולך בחזרה למקומו. רגליי כושלות ואני נזרקת לרצפה, במחשבותיי אני נודדת לאותו הכביש בו מצאו אותי, כשגופי חבול, עיניי הכחולות אדומות מעייפות, ושערי הזהוב שחור מאבק ופיח מכוניות.
אני מתעוררת עם קולו של רמי ״באז מצאנו לך בית" הוא מכריז. מגי, חץ, ואדיפוס, כבר עזבו ועכשיו גם באז.
מצאנו לך בית..
כולנו כאן נמצאים במירוץ, לכל אחד מאיתנו יש זמן קצוב, אז או שמצאנו לך בית, או שתודה רבה אתה את שלך עשית. יעידו על כך חבריי שהמזל לא האיר להם פנים, להם לא מצאו בית. רובם מתו בזריקה, או ממחלה.
נתוני הפתיחה שלי לרעתי, צלקת מעטרת את פניי לאורכם זכר לבעליי הקודמים. מידי בוקר הוא הקפיד על בעיטה אחת הגונה לצלעותיי, אצלו זכיתי לשם "שק חבטות".
לילה אחד הוא צעד לעברי כשבידו סכין, ובלי להתבלבל הוא חתך את פני מהמצח ועד לקצהו של האף. יללותיי לא השפיעו עליו אפילו לא קצת, וחיוכו חרוט בזיכרוני. בבוקר למחרת הבנתי שאם ברצוני לחיות, אז עליי לברוח. חיכיתי שהוא ילך. ואז משכתי את החבל בו הייתי קשורה, משכתי אותו כל כל חזק עד שהוא כמעט וקרע את לי את הצוואר, לאחר דקות ארוכות של כאב הצלחתי, וכך מצאתי עצמי נמלטת.
"נסיכה" זה השם שהוצמד לי כאן, והדבר האחרון שאני מרגישה זה שאני נצר למשפחת מלוכה. בהתחלה הם היו מתחילים איתי כל ביקור של אנשים שהחליטו שהם רוצים חבר לחיים. "תכירו זאת נסיכה, חברותית, שקטה, ומחונכת, היא גם בת שבע, אבל מתנהגת כמו גורה". ואני, הייתי מאמצת את כל כישוריי החברתיים, מקשקשת בזנב במהירות, נובחת במינון נכון, שלא יחשבו שאני מציקה.
"מכוערת", "זקנה מידי, רמי", "דווקא חשבנו על גור". יום יום נדחית, עד שלאט לאט כבר פשוט השלמתי עם גורלי, וכבר לא הייתי קופצת כשהם היו מגיעים, פשוט נשכבת בפינה שלי ומשלימה עם הגורל הלא מי יודע כמה שלי.
רמי דווקא בסדר, הוא דואג יום יום לבוא אליי, "זה עניין של זמן, נסיכה, בסוף נמצא לך בית״, ואני מביטה בו בעיניים לחות, ומוסיפה ליקוק עייף.
הימים חולפים, רמי כבר פחות מבקר, אולי גם הוא כבר איבד תקווה.
בוקר של גשם, כולנו מכונסים בכלוב מנסים להתחמם.
היום כבר לא יבואו לקחת אף אחד.
רמי מופיע מבעד לטיפות עם מבט כבוי, הוא קורא לי אליו, אני רואה שהוא לא שקט, הוא גם לא מסתכל לי בעיניים. "אני מצטער נסיכה, מגיעים היום כלבים חדשים, ואת הכי ותיקה כאן". אני מתלווה אליו בלי להתנגד, הוא עשה את שלו. הוא מוביל אותי לטנדר שבו הוא אסף אותי אז מהכביש, לאחר כמה דקות של נסיעה שקטה, אנחנו עוצרים. רמי מוריד אותי מהאוטו ומוביל אותי לתוך חדר קר, אני מנערת את טיפות הגשם מעליי, ומרימה את ראשי, כי אם כבר ללכת, אז לפחות לעשות את זה בכבוד.
מלבד זוג עם חתולה, אני רואה ילדה קטנה שנשענת על הקיר ובוכה, אני ניגשת אלייה ומלקקת את דמעותייה, רוצה להגיד שאין צורך ששתי נסיכות יבכו יחד. "בואי נסיכה" קורא לי רמי ומכניס אותי לחדרון קטן. הוא מרים אותי באוויר ומניח אותי על מיטת המתכת ברכות. אני מבחינה בדמעה שיורדת מעינו השמאלית, הוא באמת אוהב אותי, ואולי סתם קשה לו עם העובדה שהוא לא הצליח להציל אותי.
דפיקה קצרה בדלת משהה בקצת את הקץ, "סליחה שאני מפריע אילן, אבל נגה רוצה אותה, את הכלבה הזו". חיוך גדול מתפשט על פניו של רמי, "נסיכה, קוראים לה נסיכה". אני קצת מבולבלת ממה שהולך סביבי, הבחור ניגש אליי ומניח יד חמה על ראשי, "נגה התאהבה בך". אין לי שמץ של מושג מי זו נגה אבל אני יודעת דבר אחד, "נסיכה, אפשר לומר שמצאנו לך בית" אני משחררת יללה אבל הפעם לא של מכות או של סבל, אושר בוקע מכל חור בגופי. אני נעמדת ומזנקת מהמיטה, לרמי, ואז לרופא, ושוב לרמי, ולבחור הביישן, כולם סביבי מחייכים וגם אני. "בואי, תכירי את נגה", אני פורצת מהחדר, הזוג כבר לא שם, אבל היא כן. נסיכה קטנה, שהחליטה ביום חורפי זה, להעניק ל"שק חבטות" סוף מהאגדות.
//דור פרנקל