ילדים אומרים הרבה דברים, אבל למה הם מתכוונים? בפוסט הקודם בנושא התמקדתי במספר משפטים ומשמעותם הנסתרת. כעת הגיע הזמן להרחיב את המילון.
"אני מנגב לבד" – כמו שאתם מבינים לא מדובר על ניגוב חומוס. האמת, הנושא הזה לא פשוט מבחינה מוטורית לכל הדעות ואומנות לכל דבר עבור ילד קטן. ובלי קשר, כשצירוף המילים האלה יוצא לאוויר, אי-שם במטה המכירות של סנו המנהלים מחככים ידיים בשביעות רצון. עוד גליל תיכף ילך לו במכה. הרי זה ממש מגניב למלא את האסלה בנייר טואלט. בניגוד למטה של סנו, הכוננות במטה למניעת הפצת מחלות זיהומיות עולה לדרגת חירום. וכעת אני מעביר את השידור לזוהיר בהלול (לזכר ימים עברו) : "והנה גבירותיי ורבותיי, הוא לוקח חצי גליל נייר, מעביר את היד לרברס, מבצע חיתוך למרכז ועושה תנועת ניגוב מהירה, איזה מתח כאן, אפשר לחתוך אותו עם סכין למריחה, האם היתה שם נגיעת יד?! נראה שלאאא, הסכנה חלפה! התוצאה בתום תשעים הדקות, משפחת גילין – אחת, דיזנטריה – אפס.
מתוך עמוד הפייסבוק של סנו
"רק עוד שתי דקות!" – מושג שמתאר זמן, אך בפועל מילה נרדפת ל"חור שחור". למעשה ללא התערבות של מבוגר שתי דקות לא ייגמרו לעולם. המושג נמצא בשימוש רחב לפני שינה, ארוחה או כל דבר אחר שלילד ממש אין חשק לעשות ונועד למשוך זמן עד אינסוף. כל זה, כמובן, על מנת להמשיך בעשייה של משהו הרבה יותר כיפי שלפני.
דוגמאות לשימוש בצירוף המילים הזה מעולם המבוגרים: איראנים כלפי המערב , גברים תוך כדי משחק בפלייסטיישן או במחשב, זמן המתנה בדואר ישראל.
<תמונה של אנשים רגועים שיושבים בכיף בתור בדואר ומקבלים שירות עוד שתי דקות. סתם, תמונה כזאת לא קיימת>
"אני לא עייף!" – אני גמור, מחוק, מפורק מעייפות ואם הראש שלי יגע בכרית ארדם תוך דקה, אבל אני מתעקש להמשיך ולנג'ס את דרכי לתוך הלילה ובשום פנים ואופן לא מתפנה! כי לישון זה לחלשים ולי יש עוד הרבה כוחות לנצל את היום הזה עד תום ולעלות לאמא ואבא (שהיו מתחלפים איתך בתפקידים בכיף ועפים למיטה תוך שניה) על העצבים עם ההתנהגות הניהיליסטית שלי! וגם אם אתם תצליחו איכשהו לפנות אותי למיטה, יש לי עוד כמה שפנים בכובע (ראה "אני לא רעב").
ילדים לפני השינה (מתוך http://stockphotos.io)
"אני לא רעב!" – משלים את "אני לא עייף" ומשרת את אותה מטרה. לצורך העניין, גם אם אני ממש רעב עכשיו, אני לא רעב עכשיו, כי אני מחכה עם זה עד שאני צריך ללכת לישון, כדי להביא לכם את נשק יום הדין הזה בהפוכה. בעצם, אם תשימו לי סרט שאני אוהב, אשקול להיות רעב עכשיו. אבל גם אם אני לא אהיה רעב אחר כך, אני בכל זאת אגיד שאני רעב. טוב, הבנתם את הדינמיקה.
"אני הולך לעשות פיפי" – תשובת ברירת מחדל לבקשה "לך בבקשה להתלבש" וגם צירוץ הכי טוב להפסיק לאכול. אני באמת הולך לעשות פיפי. אבל בדרך אני אעבור בחדר שלי ואשחק עם הכדור, אבעט בצעצוע שאחי הקטן משחק בו, אשחק עם המפסק של האור, אעשה בועות מאקדח הבועות, אעלה על הכיסא, אקפוץ ממנו, אעלה עליו שוב ושוב אקפוץ ממנו, אקבל מכה מהדלת בנחיתה, אבכה, אקבל נשיקה מאמא ואם אבכה עוד קצת גם מאבא, ארצה לשים פלסטר על מכה שבכלל לא רואים בה צלקת, אקבל הסבר מפורט על התרחישים המדוייקים בהם שמים פלסטר ולמה המצב הנוכחי לא תואם את התרחישים האלה, אתנגד בתוקף, אקבל פלסטר בכל זאת, אעשה פרצופים למראה, אצחק בקולי קולות, אחזור לסלון, ההורים יגידו לי שוב להתלבש, אזכר שרציתי פיפי ורק אז אעשה.
מי שמנחש את ההקשר של התמונה יקבל פרס (שמעון). מתוך עמוד הפייסבוק של "תיקים באפלה")
// מיכה גילין