עצב הפרטים הקטנים

אהבתי להתעורר לצידך בבוקר.
השעה שש וחצי בבוקר ואני צריך לקחת את ארול לסיבוב לפני שאני יוצא לעבודה. מכבה את השעון המעורר, מתאמץ לפקוח את העיניים לאורה של השמש שחודרת דרך חריכי התריס, מרים את הראש ונשען על האמות כדי להביט בך ישנה. את כל כך יפה כשאת שוכבת לך ללא ניע, בעיניים עצומות, השפתיים שלך פעורות במקצת כדי שתוכלי להמשיך ולשאוף את תמציתו של העולם. הגב שלך מופנה אלי ולא כדי לקבל חיבוק. מנשק אותך נשיקה קטנה על הלחי הפנויה, זוכרת שאמרתי לך שבכל יום לפני שאני עוזב את הבית אני נותן לך נשיקה כדי שאם לא אחזור תדעי שאהבתי אותך והזיכרון האחרון שלך ממני יהיה מגע שפתי בפנייך. עד שכבר לא היית שם בבוקר.

מתוך עמוד הפייסבוק urban street art

אהבתי כשציירת אותי.
בייחוד כשרצית לצייר אותי בעירום. היית מארגנת לי סט, לפעמים כיסא, לעיתים על המיטה, לעיתים בטבע. זה היה בוקר יום שלישי בתחילת חודש יוני, ירדנו לים באיזור סידני עלי והתחלנו ללכת צפונה, כל רצועת החוף הייתה ריקה לחלוטין, לאחר הליכה לא ארוכה הגענו למקום שבו יש קירות הפרדה על קו הים, שנים על גבי שנים שהטבע יצר מן חדרים פרטיים לזוגות אוהבים, כל החדרים היו ריקים, בחרנו אחד, הוצאת את בלוק הציור וערימת העפרונות שלך וביקשת שאתפשט. יושב על סלע כורכר שדוקר אותי, הגלים מלטפים אותו בקלילות, ללא מאמץ וכך גם אנחנו, אוהבים ללא מאמץ. כשסיימת לעשות את הקסם על הדף התקרבת אלי בתנועות החתוליות – קלילות שלך, עד שהגעת אלי כבר היית ערומה והתאחדנו על הסלע ועל החול ובים ומחוץ לו. בלתי ניתנים להפרדה. עד שנפרדנו.

אהבתי לרקוד איתך.
לאו דווקא במסיבות, אלא כשהיינו מנקים יחד את הבית. לבושים בבגדי הנקיון מנוקדי האקונומיקה שלנו. היינו שמים לנו מוזיקה ורוקדים עם המטאטא או המגב, רגלינו יחפות על המרצפות החומות הכעורות ואנחנו מקציפים אותן בקפיצות לצלילי The passenger ו – London calling או מחוללים בסלואו צמוד לגרסת הקאבר של Muse ל – I can't take my eyes off you. עד היום שבו המוזיקה פסקה.

אהבתי להרכיב אותך על האופנוע.
בכל פעם שהיינו עולים עליו, עוד לפני שהיינו יוצאים לדרך, כבר היית לופטת אותי מאחורה, מחזיקה חזק, כאילו שואבת ביטחון מן הקירבה שלנו. ברמזורים הייתי מוריד את היד מן המצערת ומלטף את רגלך. כף ידי מטיילת על רגלך החשופה, הכי נמוך שהצלחתי לשלוח את היד במורד השוק ומתחיל לעלות, עצירה באיזור הברך להעצמת הרגע וטיפוס עקבי לירך, מכניס את היד הכי עמוק שרק אפשר. אני זוכר את השינויים בנשימה שלך, איך כשהייתי מעמיק את ליטופיי, החזה שלך האיט את מהירותו והעמיק את נשימתך. עד שהפסקתי ללטף.

אסף רותם, ללא כותרת, טושים אקריליים על נייר, 2014

אהבתי לבשל איתך.
פועלים בסינכרוניזציה מושלמת במטבח הקטן, כל אחד ידע את תפקידו, אני טוב בלעבוד עם מתכונים ואת טובה בלהמציא. אז אני נותן את הטון עם חומרי הגלם ואת נותנת להם את הטוויסט שהפך כל מאכל לחד חד פעמי, כי לא ידעת בדיוק מה שמת ובאיזה כמות. היית נותנת לי לטעום את הרוטב, מקרבת את כף העץ לפי ואני לא יודע מה היה הטעם של הרוטב כי הטעם בפי היה טעמה של האהבה. עד שטעמה נעלם וכל מה שנשאר הוא רוטב עגבניות.

אהבתי אותך.

עד שהפסקתי.

הפסקתי?

// מורן כהן