אתה יושב עם חברים, בבית קפה/בבריכה/בטבע או סתם שנייה לפני הירדמות…ואז פתאום זה עולה לך – אתה מגלה משהו שיכול להיות ממש מגניב אם הוא היה קיים. אפליקציה, גאדג'ט או משהו ממש ממש חשוב כמו מכשיר רפואי או איזו דרך להמציא תרופה.
רובנו שמים את החלומות האלו עמוק בתוך המגירה. ואני לא מתכוונת למגירה אמיתית – כזו שכותבים דברים ושמים בתוכה – אלא אחת כזו דימיונית שנמצאת בתוך התאים האפורים במוח שלנו. אפילו בלכתוב את זה שחור על גבי לבן אנחנו לא נשקיע, אפס מאמץ.
לרוב נשכח ממנו – למה הוא היה קשור או שבכלל לא נתעסק בו.
זה תמיד נראה גדול, מרגיש גדול, ולרוב המציאות מנצחת.
אנשים מן השורה יגידו שזו חזרה לנורמליות, יזמים (כנראה) יגידו שזו תבוסתנות.
יתכן שיגיע היום בו נשמע על הרעיון שלנו בפתאומיות מאיזה מקור תקשורת או מחבר שממש התלהב מהפרסום ששמע אודותיו. ואז נגיד "יא, זה הרעיון שלי! איזה באסה שלא עשיתי איתו משהו! יכולתי להיות מיליונר".
צילום: שחר אברג'יל
אז עזבו. מיליונר אף אחד לא נהיה בכזו קלות, וצריך להקיז הרבה דם לפני שהבנק ירדוף אחרייך עם ורדים ושטיח אדום. אבל הרעיון בתכלס היה אצלך ואתה לא עשית איתו כלום.
אתה צריך להיות מאושר מזה או מדוכא? לא ברור.
אז היה לי רעיון.
בתור התחלה – התחלתי להתייעץ עם אנשים. קרובים יותר ופחות. אחד מהם היה חבר שהיה יזם מצליח בעצמו. אדם נייטרלי לחלוטין – לא מהמשפחה, לא מכיר יותר מידי את המציאות שלי ורציתי שיגיד לי בצורה הכי נקייה שיש מה עליי לעשות עכשיו. השני היה מישהו מהמושב ואחריו עוד כמה.
התחלתי להכין מצגת. ישבתי שעות ועמלתי על הפרטים הכי קטנים. קראתי מאמרים, התחלתי לקרוא על חשיבות הצוות וניסיתי להבין מה הם המשאבים שאני צריכה כדי להצליח.
עזבו את זה שאני סטודנטית, עובדת במשרה כמעט מלאה ואין לי משפחה מיליונרית.
בעצם – אל תעזבו את זה. זו בעצם התמצית של שני הדברים הכי חשובים למען המטרה – זמן וכסף. כשאין את שניהם, באמת אפשר להמשיך לאן שהוא?
אז עצרתי לחשוב.
ומה שיש לי להגיד לכם זה – אוף, כמה ייאוש.
אין לאן ללכת, אין מה לעשות, אין כסף, אין זמן, אין מוטיבציה, אנגלית עסקית, צריך למצוא איש טכני חזק, צריך ללמוד מונחים טכניים ועוד בלי סוף. ובאמת – אני מתכוונת לזה. בלי סוף!
מידי פעם אני תוהה אם הם העלו קשיים אמיתיים או סתם ניסו לבדוק את רמת המוטיבציה שלי, כי זה ידוע שיזם טוב הוא אחד כזה שלא מתכופף כשנושבת הרוח. לא מתכופף ובטח שלא נשבר.
אבל בתוך תוכי אני יודעת שזה ככה. הקשיים אמיתיים ועדיף שאדע עליהם כמה שיותר מוקדם.
בקיצור – וויתרתי.
עברו כמה חודשים והתפרסמו שתי חברות שהוציאו לאור את הרעיון שלי.
לאחת, האהובה עליי מביניהן, שלחתי מייל עם המצגת שהכנתי. הרגשתי שאם אני לא אעזור לעצמי אולי אוכל לעזור להם – הרי גם ככה זה לא יהיה שמיש אצלי.
קיבלתי מהם תשובה וזה משפט הסיכום שלה, שאני לוקחת אותו איתי לכל מקום ושומרת לעת צורך:
"לא נורא שלא יצא לפועל, אני סמוך ובטוח שיהיו לך עוד רעיונות למכביר בהמשך הדרך ושבסופו של תהליך לפחות אחד מהם יצליח. זוהי דרכו של יזם.
שיהיה לך המון בהצלחה ואל תפסיקי לחלום".
הוא קרא לי "יזם". נראה לי שהצלחתי.
//הדר ביסמוט