עד גיל 24 הייתי קיר. בין הסדקים של הנפש שלי החבאתי פתקים המכילים את הסודות הכמוסים ביותר שלי. הרבה פעמים גם אני לא ידעתי מה טיב הסודות הכתובים על הפתקים בסדקים העמוקים של הקיר. לא העזתי לגעת. חשבתי שהפתקים הדהויים והמצהיבים הם היסודות הרעועים של הקיר המתפורר שבניתי מסביבי. לא האמנתי בחוזק הלבנים וביכולת שלהם למנוע את הנפילה.
הקיר שאני הכיל לא רק את הסודות שלי, שאת קיומם הדחקתי, אלא גם סודות של אחרים. הייתי מקשיבה לחברים המעטים שהיו לי עד אז, ולא העזתי להסיר את הווילון שהסתיר את מה שהיה לי להגיד.
מדף הפייסבוק Urban Street Art
החברה הזאת בדיוק נפרדה מחבר שלה, השניה רבה עם ההורים, השלישית נכשלה באיזה מבחן חשוב ואחרת סבלה בצבא. ולכולן היה מאוד נח, או לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי, שאני לא מספרת או חולקת את הצרות שלי. וביני לבין עצמי דקלמתי את מה ששמעתי תמיד מהסביבה שלי "תפסיקי להיות בכיינית, יש אנשים עם צרות גדולות יותר משלך".
האמירות האלה, שכבר שמעתי כמו מנטרה בתוך הראש שלי, גרמו לכך שתמיד אחפש אנשים עם בעיות גדולות יותר משלי. ואף פעם לא היה לי קשה למצוא את אלה שסובלים יותר. ככה ביטלתי את עצמי. ככה הקיר שאני הפך עבה יותר, מלא בעוד ועוד פתקים, כאשר הפתקים החשובים יותר, אלה שמספרים עלי, נדחקו עמוק יותר ויותר לתוך מעמקי הסדקים החשוכים.
ככל שכמות הפתקים עלתה, הקיר הפך פחות יציב. הבזקים של מי שאני עלו עצובים לתודעה ואני לא הצלחתי להתמודד איתם. הייתי עצובה, בדיכאון, אבל לא הצלחתי להבין איך להתמודד עם כל התחושות שעלו בי, שהייתי עסוקה שנים בלהדחיק בתירוץ שיש אנשים שרע להם יותר. בנזיפה שאין לי זכות להיות עצובה. שהבעיות שלי לא מעניינות ושאני לא זכאית להגיד שיש לי בעיות.
החברים הוותיקים שלי לא ידעו שבכל פעם שהתרחקתי זה היה כי כבר לא יכולתי להכיל את עצמי יחד עם הצרות שלהם. דחקתי אותם החוצה. באותו הזמן לא חשבתי שמישהו יוכל או ירצה להקשיב לי, עם הצרות הקטנוניות שלי. אני מקווה שהם מבינים את זה היום, כשאני מצליחה להסביר את עצמי סוף סוף.
מדף הפייסבוק Urban Street Art
יום אחד התפוצצתי. זה קרה בבאר שבע, כשהסדקים היו עמוסים לעייפה והתחילו לירות החוצה את כל הפתקים שלא הצלחתי יותר להכיל. תקופת המבחנים, יחד עם כל העומס שצברתי בפנים לא נתנו לי יותר מנוחה. התפרקתי.
להפתעתי, הפיצוץ הזה לא גרם להתמוטטות וקריסה. הוא פתח דלת בחומה שבניתי מסביבי. התחלתי ללמד את עצמי חברות הדדית מהי. התחלתי לספר ולא רק להקשיב. התחלתי להכיל גם את עצמי ולא רק את האחרים. למדתי שגם לי מגיע מקום.
בהתחלה לא מצאתי איזון ונעתי על הסקלה שבין אטימות כלפי עצמי לבין אטימות כלפי צרכי האחר. זה עדיין קשה ואני עדיין מוצאת את עצמי במצבים בהם אין לי קול והאחר משתיק ומשתלט על השיחה בעידודי, אבל אני לומדת לנווט. לומדת לא להיות קיר הסודות, אלא לתת קונטרה. להוות משענת בחברות על ידי השענות, כי רק כך מחזקים קשר. והכי חשוב- כשלמדתי להיפתח גם משכתי אלי עוד אנשים. כשלמדתי להבין שאנשים מספיק חזקים להכיל אותי, היה לי יותר קל להכיל אותם.
היום אני כבר יודעת- אין צרות קטנות, יש אנשים שמפחדים להיפתח. מפחדים להיפגע.
//לינור סקוטלסקי