הוא אוהב לפגוע בי.
אוהב לראות אותי מתפתלת, מתכנסת לתנוחת עובר ולוחשת "אני מצטערת" בפעם המאה. אוהב להגיד לי את הדברים שכואבים, העוקצניים, אלה שיהיה הכי קשה לשמוע. הוא רוצה שאשמע.
אני מרגישה שהוא כועס, והוא טוען שהוא הקשיב אבל זאת אשמתי. כן, אשמתי שהוא נפגע, לפחות בזה הוא צודק. הוא כועס כי אני מתנהגת בצורה כזאת, או יותר נכון לא מתנהגת, שותקת, יושבת בצד ואומרת סליחה. זה יותר מכעיס אותו, יוצאים יותר דברים כואבים, עוקצניים, אלה שיהיה הכי קשה לשמוע.
הוא רוצה שאקשיב למה שכואב לו, למה שמציק, לכל הטעויות. הטעויות שאני עשיתי, לא הוא. הוא לא אשם, הוא הצד הנפגע. לפחות בחלק השני הוא צודק. שאקשיב לקול הכועס, לקול הכואב, לקול המצטער אבל לא באמת, לקול שאומר לי להישאר כאן ולמה לעזאזל את עוזבת.
"אני רוצה שתדעי שזו טעות, ולא, זו לא היתה טעות מההתחלה", אבל הוא חושב שהפכתי את זה לטעות. וזאת טעות שאני לא מדברת, ולא אומרת, ולא מקשיבה ולא שומעת. הוא רוצה שאדע מה הוא חושב עליי. שאדע שהוא פגוע ועכשיו זה צריך להסתיים מכוער, כי ככה זה נגמר, ככה זה יותר קל. לפחות את החלק הראשון אני יודעת היטב, את החלק השני פחות מבינה.
זה תמיד נוח לו לראות אותי מתפתלת, מתכנסת לתנוחת עובר ולוחשת "אני מצטערת" בפעם המאה. אומר שהוא שונא את זה, אבל ברור לי שהוא אוהב. אף פעם לא מבין למה אני לא מסוגלת להגיד שום דבר אחר, למה אני לא מצטדקת, למה אני לא נלחמת, למה אני לא שם, למה מעולם לא הייתי. הוא אוהב לראות אותי מתפתלת, אבל שונא את השתיקה.
הוא מסתכל עליי במבט חודר ואומר- שתקת כל הקשר הזה, את לא יכולה להגיד משהו עכשיו?
הוא קם מהספה כועס. "למה את לא מקשיבה? את יודעת שזו אשמתך", הוא פגוע, אני שותקת, אני מצטערת, הוא רוצה שאדע ואני מתכנסת.
חוזר ואומר לי לחבק אותו, אני קמה אליו, הוא מתרחק.
"אני לא מבין אותך". מתרחק ממני וכועס. אני מתכנסת.
היי. אני מצטערת. אמרתי את זה אלף פעם, אמשיך להגיד. אף פעם לא הייתה כוונה לפגוע בך, גם אם ככה זה נראה. אני לא באמת יודעת להיפתח, אולי גם אתה לא יודע להקשיב? אולי רק תחשוב על זה? אני כועסת, נפגעתי מכמה עשרות פעמים שרק הייתי צריכה את בן הזוג שלי, אבל כל כך הרבה דברים קדמו את סדר היום שלך לפני. אני לא באמת יודעת להיפתח. אתה מתנהג, אולי יותר נכון לא מתנהג, יושב בצד ואומר סליחה. זה מכעיס אותי, אבל עוקצנות לא עזרה לי מעולם ולא תעזור גם פה. אז נמשיך, ננסה.
אני רוצה שתקשיב לי. למה שמציק, למה שכואב, לכל הטעויות. הטעויות שאתה ואני עושים יחד ולבד. תקשיב לקול שלי, אני מנסה להקשיב לקול הזה בראש שאומר לי להישאר.. אבל אני עוזבת.
אני רוצה שתדע שאנחנו עושים טעויות במחיר יקר. לא, לא עשינו אותן בהתחלה. וזה טעות שאתה לא מקשיב ומדבר. אני רוצה שתדע מה אני חושבת עלינו, עליי ועליך. אני רוצה שתדע שאני פגועה, אבל אין שום סיכוי שאתן לזה להסתיים מכוער.
אני שונאת לשבת בצד, מכונסת, להגיד שתי מילים ולחזור עליהן כמו מנטרה. אני אוהבת לשתוק. אני לא מסוגלת להצטדק, להילחם. אני כבר לא שם.
אני קמה מהספה, כואבת.
הוא אוהב לפגוע בי.
// שירי אביב