טם-טם-טה-דם… טה-טם-טה-דם… הכלה נכנסת. אחרייה הולכות שתי נערות פרחים קטנטנות עם נזלת וה-עומד לבכות על הרגע- הנרגש מחכה מתחת לחופה עם עיניים בורקות וחיוך שמעולם לא נראה על פניו וכנראה גם לא יראה, אחרי שהוא יגלה כמה עלתה השמלה. היא נעמדת לצידו, מורגן פרימן מדבר ולאחר מכן שואל את הקהל: "האם יש מתנגדים?" פתאום מתפרץ לאולם החבר הראשון מכיתה ג' של הכלה. "אני מתנגד!!!" כולם בטוחים שהדרמה בשיאה, אבל אם הכלה זורקת עליו נעל ומשתיקה אותו לאלתר. ה-I DO נאמר וכולם חיים באושר ועושר.
ככה חשבתי שיהיה כשזוג החברים האמריקאים שלנו התארס, ואז נזכרתי שהם יהודים.
אושר עילאי, שמחה אינסופית. הדמיון הפרוע שלי כבר מתחיל לעבוד, וגם אני- כי מישהו צריך לשלם על ה"כן" שלה.
מהר מאוד גיליתי שהפערים בין הדמיון למציאות גדולים משחשבתי, אבל כך גם הפער בין החתונות בארץ לחתונה בחו"ל.
הסיבות
עוד לפני שמתחילים לדבר על החתונה, בואו נדבר על הסיבה שלשמה מבצעים את האקט המסיבי הזה והופכים להיות פרופיל פייסבוק אחד. בזמן שבארץ רוב הזוגות מתארסים כדי להקים משפחה, לגרוף כמות לייקים בלתי סבירה ולבצע את מצוות פרו ורבו כפי יכולתכם, באמריקה זה קצת יותר פשוט – מתארסים כדי לישון ביחד, אחר כך נדבר על ילדים ושאר ירקות.
הטבעת
אולי אני מנותקת, אולי אני לא מספיק מתעניינת וככה גם חברותיי, אבל באותה מידה שמסי מבין בכדורגל, בנות אמריקאיות מבינות ביהלומים. מי ידע שיש צבע (זה לא שקוף וזהו?), צורה, חיתוך, גוון ועוד ועוד. גם הגודל, מסתבר, קובע. ובזמן שחברות הפייסבוק שלי התהדרו ביהלומים שניתן לסחוב על אצבע אחת, האמריקאיות מצידן, צריכות אימון שבועי לאצבעות בחדר כושר.
שושבינים
בישראל- 4 שושבינים במקסימום שלבושים פריי סטייל, סומכים עלינו מספיק כדי שנדע את החוק הבסיסי: רק לא לבן. באמריקה לעומת זאת, חבורה של פינגויינים מלווים בעדר בנות, בגדלים, צבעים ואורכים שונים, שרצות אל עבר החופה כשכולן לבושות בדגם אחיד שהכלה גזרה עליהן. במקרים הנחמדים יותר, היא רק בוחרת את הצבע. אבל אם נפלתם על בריידזילה אמיתית- מקווה שירוק זוהר יושב עליכן טוב.
האולם
אם עד היום לא מצאתם יתרונות בארץ הקודש הרי לכם יתרון אחד: רוב האולמות כשרים. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הם לא. כך שלכל אולם חתונה מוצמד בית כנסת כדי לעשות חתונה יהודית כשרה, ובנוסף, לכל מנה מוצמדים עוד 100$, אלוהים נמצא בשקלים הקטנים…
Bridal showerֿ
הרי לכם אירוע שאין בארץ. חבורה של בנות יושבת סביב ברת המזל שהצליחה לצאת משוק הרווקות וזורקות עליה ערימות של מצעים, כוסות, צלחות וכל מה שעד היום לא נראה חשוב, ויקח זמן עד שיהיה באמת שימושי. הכלה, בתמורה, מפנקת את האורחות בארוחה כיד האנורקסית והרי לכם מסיבת בנות נפלאה עם 9 טון סלט והרבה מאוד פריטים מאיקאה.
מסיבת הרווקים\ות
אסכם את זה בכמה מילים פשוטות. ישראל: במקסימום וילה נחמדה בצפון על הר עם קשת של בולבולים או חשפנית בשקל.
ארה"ב: וגאס.
הגענו לחלק החשוב ביותר- החתונה!
את החתונות הישראליות אתם מכירים ולכן לא אתאר. לחתונות באמריקה יוצאים ב8 בבוקר. למה? כי מרפי החליט שהאולם הכשר יהיה במרחק של 6 ימים ממקום המוצא שלכם. נכנסים לבית הכנסת שבו מתרחשת החופה, ואז "ואו". במרחק של אלפיי מיילים, אתה פתאום מרגיש את התחושה הקסומה הזאת שמתרחשת רק בחתונה יהודית. הם אומנם אמריקאים ואנחנו ישראלים, אבל לאהבה יש שפה אחת, לברכות בחופה, גם.
ואם עדיין לא הרגשת שייך, ועדיין הרמת גבה על שלל האירועים והכספים הנשפכים מרגע הצעת הנישואין ועד עתה, המתן שנייה לשלב שבו תצא אל עבר רחבת הריקודים והשיר הראשון שינוגן יהיה "דרך השלום" ואז באמת תרגיש הכי בבית, בעולם.
// רוני שינקמן
