אז היום התחלתי לעבוד בעבודה חדשה, רצינית כזו שאף פעם לא הייתה חלק מחיי ,מאז שאני זוכרת את עצמי בבגרותי אני עובדת, ממלצרת, מוכרת ומה לא. אני יודעת לעבוד וגם יודעת שאני חייבת לעבוד אבל אף פעם לא באמת הייתי חלק מחברה רצינית, תמיד זה היה כל כך רחוק, שמעתי את זה מהמשפחה שלי וכל מיני חברים שלי אבל לא באמת הבנתי מה זה. אני מאמינה שאנחנו יוצרים את הגורל שלנו לרוב, אנחנו אחראים אם יהיה לנו טוב או רע, כל בחירה בחיים מובילה אותנו לאנשהו. בגלל זה כל פעם יש מהפכות בחיים שלי כי אני יוצרת אותן. אז החלטתי שאני רוצה להתקדם קצת ולשלב עם המסעדה האהובה שאני עובדת בה משהו רציני וכמובן להכניס עוד מאני.
היום נכנסתי לחברת הייטק לראשונה בחיי, לבושה פנסי עם תקתוק מושלם של עקבים התיישבתי בקבלה והתחלתי את החפיפה, בין 20 כוסות הקפה למליון התיקיות והמיילים הצלחתי לדבר קצת עם העובדים, הצלחתי קצת להכנס לאווירה, כן…ללא ספק היה לי יום נחמד והמח שלי קצת נשרף אבל כשיצאתי מהדלת אל האוויר הפתוח הבנתי כמה שלעבוד מתשע עד חמש במשרד עם בגדים פנסיים זה אפור, אני רואה איך כולם רק מחכים להזמין את הארוחות שלהם בסיבוס, מחכים להפסקה הזו בחדר אוכל לחטט מי הזמין מה, לשכוח מהשגרה היומיומית האפורה לשכוח שזה כל מה שיש להם בחיים, איך כל סיגריה היא עולם ומלואו, איך גלגלצ פתאום מכניס בך חיים, איך ללכת לעשות פיפי פתאום לא רק לוחץ אלא גם מציל אותך מהדבר האפור הזה שנקרא העבודה שלך.
צילום: (visualphotos.com)
כמובן שפסימיות זה חרא דבר ואני אופטימית נורא ולוקחת הכל עם חיוך אבל הם? הם לא. הם סגורים בקוביה של המשרד שלהם עם השם משתמש והסיסמא של המחשב שלהם והמשקפיים וכמובן המבט הקודר הזה, כמו הפיהוקים שספרתי היום, אואה. לא פלא שבפסטיבל אשרם האחרון שהייתי, עם הנודיסטים, שמונים אחוז מהמשתתפים היו הייטקיסטים כי הם חייבים להתנקות מהשיט הזה שמקיף אותם יום יום, שעה בשעה, מתשע עד פאקינג בין ערביים.
אני לא יודעת עד כמה הכותבים פה באתר ועד כמה הקוראים יבינו אותי כי משרדים וחברות זה משהו נורא נורמטיבי במרכז אבל אל תשכחו שאני גרה בצפון ואל תשכחו שאני גרה בחור ששמו נצרת עילית שכל מה שמכירים בו זה שווארמיות ופלאפליות, לא תקתוקי עקבים וחולצות מכופתרות, בדרך חזרה הביתה כשכולי עייפה ואפרורית הפעלתי את האוזניות, הסתכלתי על הנוף ופתאום התחלתי לפחד שבגיל 21 אהפוך להיות זקנה קודרת שחוזרת בשש וחצי הביתה סופרת את השעות לשינה שלה ולמחרת שוב קמה בשבע בבוקר לאותו פאקינג יום רגיל!
צילום: (visualphotos.com)
העברתי כל מיני שירים ופתאום נתקלתי באיזה טראק מהאוזורה והחיוך שלי לא היה מבייש אף חתול צ'שיירי, באותו רגע הבנתי שגם הגישה והחשיבה שלנו בידיים שלנו, ולא, לא משנה כמה שעות אעבוד אני רק אהיה מבסוטה, בעשירי לחודש יכנס צ'ק שמן, הידע שלי יתרחב פי מליון ואני גם אלמד ממבוגרים ממני, מה שנקרא Wisdom.
אני אעבוד את השעות האלה אמצה אותן עד תום אחזור הביתה ואשמע פאקינג קריס קורנל בקולי קולות, אני אחזור הביתה במכונית שלי עם סטים של דיג'יים מעפנים ממסיבות ואעשה מה בזין שלי, סלחו לי על הבוטות. ולא זה ממש לא אמור להתנגש! עבודה זה עבודה וחיים זה חיים, וחבל שההייטקיסטים האפורים האלה לא מבינים את זה, הם נותנים לתוכנות פיתוח ולמחשבים, מעבדות, מכונות, ספקים ולקוחות לטמטם אותם ולהפוך אותם לרובוטים חסרי חיים. אותי? רק תנסו.
//דליה מחטין