בתור אקס דתייה אני משתדלת לשמור קרוב ללב כמה מנהגים ודפוסים ולתת את הפרשנות שלי למשפט המוכר והידוע "דע מאין באת ולאן אתה הולך".
אז חוץ מ"ברכות השחר" כל בוקר מיד אחרי "מדיטציית מקלחת" שזה סטארטאפ שאני המצאתי ומשתלב יופי, קידוש וסעודה טבעוניות למהדרין בימי שישי עם קוואה במקום יין פטישים מתוק להחריד (דואגת לבחור הטבעוני שלי או לא?) אני גם מציינת את יום הולדתי העברי כבר עשרים ושבע שנים.
ביום הזה – בו לפי הדת היהודית נפתח המזל – אני דואגת לברך את כולם בחתונות עוד השנה, מזל בהגרלות, טיסות מרובות לחו״ל ומציאת חנייה בתל אביב. ולמרות ה"קארמה הטובה" שאמורה להידבק אליי, כל שנה מחדש מתרחש איזה אירוע מדכא שנופל בדיוק על יום ההולדת שלי.
מתוך עמוד הפייסבוק 9rooms
זה התחיל אי שם בשנות התשעים, בגיל שבע, מסיבת יום הולדת עם בלונים ושולחן ממתקים שנגמרה לפני הזמן וברעש גדול, משהו טראומתי לחלוטין. שילוב של ה"קיץ של אביה" בלי אף גילה אלמגור שתזמין ילדים להיכנס ביחד עם מחרוזת שירים של "פרחי לונדון" ואביהו מדינה. בכל זאת, גדלתי בבית מאוד מעניין מוזיקלית.
כמה שנים אחריה הייתה גם בת מצווה שהתבטלה בגלל שטות, מטרידן שהחריב לי את יום הולדת שש עשרה בלי למצמץ. ובכלל, כשהגעתי לחטיבת הביניים הבנתי שאם כל הכבוד ליום הראשון של החופש הגדול, זה לא כל כך מגניב לחגוג יום הולדת ביום בו כולם כבר בחופש.
כשנכנסתי לזוגיות תמיד תליתי ציפיות גדולות שבן הזוג יגיע כמו אביר על סוס לבן וילחם בהיסטורית ימי הולדת המנופצים שלי, שינטרל את הרחמים העצמיים ושיארגן לי מינימום הפקת mtv או משהו גדול אחר, רצוי עם מסוקים, תותחי קצף וקוקטילים עם מטריות קטנות מנייר.
ציפיות כידוע תולים רק על החבל ואף אחד לא באמת הצליח במשימה הקשה וברף הלא ברור שהצבתי בשביל יום הולדת מושלם.
איכשהוא באורך פלא ביום הולדתי אפי תמיד מקבל צו מילואים, לומד למבחן הכי חשוב בסמסטר, צריך לעשות ביטוח לאוטו ונשאר עם תקציב של פריכית אורז מרוחה בסילאן (ובלי זיקוק!)
או ירחם השם נפצע בתאונה וצריך לעבור ניתוח יום לפני, כן – גם זה קרה בגיל 25 כשחגגנו ביחד ב"תל השומר" עם כריך בארומה וקפה קר.
השנה ממרומי גילי, אחרי 27 ימי הולדת כפול שתיים כשאני עם ניסיון מצטבר של 57 ימי הולדת מחרידים החלטתי לשבור את השרשרת הכבדה של רצף האירועים המתועב שאני עוברת כל שנה ולהתחיל להתבונן פנימה.
כן זה נשמע קצת ניו אייג' בשקל וחצי, אבל יכול להיות שאני פשוט מפחדת לחגוג?
שומרת את אותו זיכרון יום ההולדת מלפני עשרים שנה ובטוחה שזהו, אם לא היה לי כיף אז – כנראה שלעולם נידונתי לדמעות ולקארמת יום הולדת גרועה כל ימי חיי? מרימה את הרף לרמה לא הגיונית בשביל שלעולם לא אוכל לחייך באמת ולהגיד "היה לי יום הולדת מושלם!"
כנראה שכן.
ודווקא בגלל זה החלטתי שהשנה אני לא מצפה לשום דבר. לא מתכוונת לדאוג מעוד יום (במקרה שלי יומיים, דתל״שית כבר אמרנו נכון?)
זה בדיוק הזמן לחגוג הצלחות במקום לציין מועדים.
השנה אתן קצת יותר לעצמי במקום לפזר את הכל לאחרים ובעיקר אלמד ליהנות כי אוטוטו אני מתקרבת לשלושים. וממש לא בא לי להיכנס לגיל הזה עם זיכרון טראומתי מגיל שבע.
אתם מכירים מישהו שבא לו?
// עדן בן ארי
