אמנם רובנו לא שמים לזה לב, אבל בכל שנה למצעדי הגאווה ישנו נושא מרכזי, והשנה המצעדים בתל אביב ובירושלים יצעדו בסימן הקהילה הטרנסג'נדרית.
הביקורת התמידית על מצעד הגאווה התל אביבי, ואולי כבר אפשר לקרוא לו המצעד הלאומי, היא שהוא מצעד של אות אחת מאותיות הלהט"ב (לסביות, הומואים, בי וטרנס)- הומואים, ולא סתם הומואים, אלא הומואים פריבילגים, לבנים, שריריים, שחיים טוב. תכלס? זה די נכון.
עד לשנים האחרונות הקהילה הגאה הונהגה והתייחסה בעיקר להומואים, בין אם בתיירות, בבילויים, בתרבות ובעיקר בזכויות. הזכויות שנדחפו הכי חזק בשנים אלה היו הזכות לנישואין והזכות להורות, שהן זכויות חשובות ללא עוררין. אבל, וזה אבל די גדול, ישנן קבוצות בקהילה הגאה שבשבילן זכויות אלה לא ממש רלוונטיות בעיקר מאחר והן צריכות להתמודד עם קשיים הרבה יותר קיומיים מכך. אחת הקהילות הללו, אם לא המובהקת בהן, היא קהילת הטרנס.
למה מדובר בקהילה מוחלשת? איפה בכלל להתחיל. מדובר בקבוצה שחווה אלימות באחוזים גבוהים ביותר, גם משטרתית, אנשים שנדחים במקרים רבים על ידי בני משפחותיהם והסביבה הקרובה עם היציאה מהארון ואפליה גבוהה בשוק העבודה. בנוסף, מערכת הבריאות הישראלית טובה באופן יחסי לחברי הקהילה אך הביצוע בשטח גרוע- טרנספוביה של עובדי מערכת הבריאות כמו רופאים ואחיות, ועדה רפואית מזעזעת (אם כי חל שיפור בממשלה האחרונה) הקובעת לגבי ההליך לשינוי מין, עלויות גבוהות של תהליך השינוי ועוד. אלה הן רק חלק מהבעיות איתן צריכים להתמודד חברי וחברות הקהילה הטרנסית, ואם לא נעלה אותן על סדר היום, לא נתקדם אל עבר פתרונן.
לשמחתי הרבה, בשנים האחרונות ישנם כיוונים חדשים בקהילה, והיריעה נמתחת אל מעבר למסיבות הגברים הנוצצות גם אל אותן קבוצות אחרות כמו נשים, בי- סקסואלים/ות וכאמור קהילת הטרנס. אחת ההשלכות לך היא נושא המצעדים השנה. אמנם לא מדובר בדרישה לזכויות ספציפיות הדרושות לקהילה, והן רבות מאוד, אך מדובר בהעלאת הנושא לסדר היום הקהילתי והכללי. מרבית הציבור, ולצערי זה כולל גם אותי, לא פוגשים א/נשים טרנס על בסיס קבוע, בין אם בעבודה, במקומות הבילוי ובחיי הפנאי או המשפחה. מחקרים מראים שככל שההכרות עם קבוצות שונות גדלה, כך רמות השנאה והפחד יורדות. לכן, אופי מצעד זה כל כך חשוב לקהילה המוחלשת הזו.
בקיצור, מצעד הגאווה בסימן הקהילה הטרנסית- בואו לצעוד איתנו.
// ניב סוניס