עבר פחות משבוע מאז הדייט הכי טוב שהיה לי. כבר נכנסתי לפרופורציות ויצאתי מהן בתדירות שלא תבייש כוכבי ריאליטי. כבר הספקתי להתבכיין ולצחוק על זה, לשמוח ולכאוב את זה, להתבייש ולהתגאות בזה, להרגיש ולהדחיק את זה, לא משנה איך, בכל רגע זה שם – אגרופים קטנטנים לבטן שמתאגדים לכדי כאב אחד גדול.
היא גרמה לי לקום לתחייה בכל תגובה שלה, בכל סימן או רמז ממנה התעוררתי, התמלאתי, חזרתי להיות מצחיק כמו שאני אוהב, וכמו שאני יכול להישבע שהיא אהבה. כשהיא נעלמת, כך גם אני: כבה, נאלם ונעלם, לא מתעניין במאום, לא רוצה כלום, רק עוד תגובה שתחזיר אותי לחיים, אותה לחיי ואת הצבע ללחיי. ואז התגובה לא מגיעה. ואני? אני מתכנס עוד ועוד בתוך עצמי, עונה באדישות לכולם, שולף תגובות מוכנות מראש של: "אני עייף", "כן, כן, הכל בסדר", "סתם, לא מרגיש טוב". אני לא נחמד בששת הימים האחרונים. אני מצליח לעיתים להתעלות מעל זה, לנצח את תחושת הפספוס וחוסר האונים, בעיקר כשאני מקבל פרופורציות כשמספרים לי על בעיות אחרות, דברים קשים באמת, ואני מקשיב ומסכים, ובשלב כלשהו נופל לי אסימון שהכל בעצם בסדר, לא קרה כלום, וזו בסך הכל עוד בחורה.
Magdalena Roeseler on flickr
ואז נופל האסימון הכבד יותר, שלא משנה עד כמה אשכנע את עצמי, היא לא. היא כל כך הרבה מעבר ל-"בסך הכל עוד בחורה". הייתי מפרט, אבל בשביל מה? דמיינו את הכי טוב, ואז תעלו את ההימור בעוד טלפון מאראלה ממפעל הפיס. אני מוכן להתפשר רק על עוד דייט אחד, שברור שיהפוך את הקושי לרב יותר, אבל אני חייב לראות אותה שוב, לצייר לי בראש קלסתרון אמיתי שלה, מהחיים, לא עוד תמונה מרוטשת יתר על המידה. אני רוצה לשרטט בתת מודע שלי את הפגמים המשגעים שלה, להסתכל על רגלה עוצרת הנשימה, שמשתלבת יחד עם זוגתה אל תוך שאר הגוף המושלם מדי שלה.
טוב, הגיע הזמן להפסיק. איפה לוחצים פה סטופ על המוזיקה המלנכולית? אני צריך לקום מהכסא ולעשות משהו עם עצמי. רגע אחד עם עצמי מוביל להבנה שאת השלב הראשון אני לא אעשה, כי אין לי רצון כזה, ובעקבות זאת, גם החלק השני מבוטל. אני חושב שבאיזושהי צורה אני נהנה מהכאב הזה. זה די מובן, אני מרגיש חי. אבל החיות של הביחד נעימה יותר מהחיות של הלבד.
מה עושים עכשיו? "מוותרים" הייתה התשובה שהייתי עונה לכל אדם שהיה מספר לי את הסיפור הזה. אבל אתם לא הייתם שם, לא הרגשתם את מה שאני הרגשתי. אני לא מצליח להבין למה לעזאזל היא לא תופסת את הטלפון שלה, ובהזדמנות הראשונה שיש לה דקה פנויה, נכנסת לרשימת אנשי הקשר, כותבת ע' ו' מ' ר', רווח, ואז י'. בשלב הזה השם שלי כבר אמור להופיע, וכל שיש לה לעשות הוא ללחוץ על איש הקשר ומיד אחר כך על הסימן של הטלפון (או להחליק ימינה, אל תהיו קטנוניים עכשיו). מאותו רגע אני דואג להכל. היא אפילו לא צריכה להצטער או לנסות להסביר מה קרה ואיך. היא רק צריכה להתקשר ולומר "יאללה בוא". "יאללה בוא" אחד ואני שלה לתמיד. "יאללה בוא" ופשוט מאוד- אני אבוא, בלי שטויות ובלי משחקים ילדותיים, רק אהבה וכיף. עם השאר נתמודד.
// עומר ירדני
