תחילת ינואר, ארבע לפנות-בוקר בזמן פריז. אני נכנעת ונותנת לו לגדוע את השיחה הארוכה בתבל ועדיין לא מאמינה שזה אמיתי.
כי זה לא אמיתי.
אין סיכוי שאני מתחילה להרגיש משהו מאוד מאוד מוחשי לבחור שנמצא תשע שעות אחורה בזמן, במרחק יבשות וימים ואוקיינוסים, אי שם בהל-איי, העיר השנואה עליי עלי אדמות.
סתם, גדלתי בפתח תקווה.
אני מנסה בכוח להשכיב את עצמי לישון, בקומה החמישית של הבניין הפינתי ברובע השני של העיר.
העיניים תלויות בתקרת החדר החשוך. אזניים מחפשות קול בדממה. השפתיים עוד מדגדגות ומסרבות להירגע. אין סיכוי שאני ישנה הלילה.
אני מזדקפת מחדש במיטתי ושולחת יד לכיוון המחשב. האצבעות מקלידות מעצמן:
*
הם אהבו. הם אהבו מאוד. הם אהבו מאוד בכל נפשם ומאודם. הם אהבו בכל עצביהם ובקצות-עצביהם, ובתוך הנימים ועד לשדי עצמותיהם, והאהבה בערה בהם כמו אש בשדה קוצים, האיצה בהם את הדופק והעלתה סומק בפניהם, וטילטלה אותם, וניערה אותם מבפנים, עד אובדן אחיזה במציאות. אולי לשם כך הם נולדו. אולי מאז ומתמיד היא אהבה אותו. אולי נועדו למצוא זה את זו ולהבין שהם לא חיים סתם.
אבל הפער היה בלתי ניתן לגישור. ולמרות שהיו לכאורה לאחד; קורצו מאותו חומר, ניזונו מאותה רוח, היו שבויים באותה הגחלת, בבסיס הקשר ביניהם הייתה תהום עמוקה ורחבה שקרעה אותם אחד מהשניה.
לפרקים הגורם המפלג היה עיקשותם העיוורת, ריבים על-זמניים וחסרי-סוף על עקרונות שממילא לא יועמדו למבחן. לפרקים המרחק. האמת הייתה שהם רצו דברים שונים מהחיים. הוא רצה לכתוב ולנגן. היה קנאי לעצמאותו. בתור זאב בודד לא היה בו צמא לחברה, וחיי הסגפנות שסיגל לעצמו הרגילו אותו למעט בערכה של תשוקה. היא רצתה לאהוב ולהיות נאהבת יותר מכל דבר אחר; זוגיות חזקה וממנפת. יצרית. מעצימה. התפרצות של רגש וחשק. אוהבת. משלימה. יותר מלהיות שחקנית רצתה בזה. יותר מלכתוב ולשיר, יותר מכל שאיפה אחרת שסימנה לה כפסגה שעליה לכבוש. אך אפילו יותר מזה – רצתה לאהוב ולחבוק ילד.
אבל היה בה משהו מדויק ומרגש שהעיר אותו מתרדמתו. והיה בו משהו ישיר ונקי שסדק אותה מבפנים. בלילות ארוכים נטולי שינה, הייתה מדמיינת את אצבעותיו מתארכות עד למעבר לאוקיינוס וטוות בה מנגינות וצלילים. לחיצות קצרות וחדות של הלב אל קצה גבול יכולותיו.
*
אני מתנערת מהדיבוק וקוראת שוב את מה שכתבתי. זה הלילה הרביעי הרצוף שאני מקריבה לטובת חום וירטואלי. הווה-שהוא-עבר-שהוא-עתיד, תשע שעות נצחיות שנמתחות בינינו כמו מסטיק ישן שמסרב להתכלות. חוקי הזמן איבדו משמעות משני עבריו של קו גריניץ’, כשהוא הבהיר שהוא לא בחור שיעלה על מטוס בשביל האהבה, ומאחר ואני כבר הייתי הבחורה שעולה על מטוסים של רומנטיקה ואינני עוד.
חודש עובר. אנחנו מנתקים עוד שיחה, ועוד שיחה, ועוד שיחה. כל יום – ארוכה יותר, כנה יותר, משלה יותר. קורעת נפשות במרחב האלקטרוני, שוברת לבבות מפוקסלים.
*
הם אהבו יותר מכל אחד את השני. אבל הפשרות היו גדולות מדי. המחיר היה כבד מדי לשלם. גורלם המשותף של שני אלו היה נוראי מדי, לו היו בוחרים ללכת יד ביד בכל מחיר. הוא אהב אותה מאוד, אולי בכל מאודו. היא אהבה אותו בכל מאודה, אולי היה הבחור לו חיכתה כל החיים. אבל יותר מכל היא רצתה לבנות את הקן שאף פעם לא היה לה. והוא רצה עצמאות. ורצה אותה. ולא רצה ילדים.
// מור כהן
