במבט לאחור, לא היה מפתיע שאני ועומר נריב גם על הנושא הזה. מתחילת הידידות בינינו הפערים בלטו. עומר הוא ריאלי. פרח טכניון כזה, יודע הכל על הכל, מעורה בכל הפרטים. ואילו אני, הומנית לגמרי, עם הראש בעננים. הקשר היחיד שלי לאדמה הוא הפרחים והפרפרים שבתוכו.
עומר מחושב. לפני כל החלטה הוא בודק בדיוק למה הוא נכנס, בודק יתרונות מול חסרונות, לא עושה שום דבר פזיז. הוא צוחק עלי בלי סוף, אך גם אני בדומה לו חושבת הרבה. חושבת על הכל הרבה מאוד זמן, בודקת מכל הכיוונים, ובשנייה האחרונה מחליטה לפי הבטן. גלאי האמת הכי חזק שלי.
למרות השוני בינינו, ואולי דווקא בגללו, מעולם לא נגמרו לנו נושאי השיחה. התווכחנו על הכל: על פוליטיקה, על צורת החינוך בישראל, על טיולים, על מי המפונק בינינו (לגמרי הוא) ומי לא, על ההבדל בין ארכיטקט ואדריכל (אין הבדל, עומר). התווכחנו על הכל, וכמובן כשעלה נושא האהבה, התווכחנו גם עליו.
עומר עמד בפני התחלה חדשה ומשמעותית בחייו: בעוד מספר חודשים הוא יתחיל את שנת הלימודים הראשונה שלו בתואר מאוד קשה ודורש. הוא עומד לעבור לעיר הגדולה, וכל שגרת החיים שלו עומדת בפני שינוי גדול.
מרפי כיאה למרפי, לא פסח עליו, ושלח את קופידון לירות חץ בליבו. עומר הכיר מישהי שמצאה חן בעיניו, אך לא היה בטוח אם יש טעם להתקדם עם זה בכלל לפני המעבר.
כתשובה למבט המבולבל שעלה על פני (שאמר: ברור שיש טעם), המחשב האנושי ערך רשימת תירוצים: הוא מעוניין בקשר רציני, הוא רוצה לטייל, המעבר בתחילת הקשר יקלקל, הוא היה באותה הסיטואציה בזמן הצבא וזה לא עלה יפה.
לי הספיק רק טיעון אחד: יש מספר מכובד של חודשים לפני המעבר, למה לא לנסות? אולי הקשר ביניהם בכלל לא יגיע לנקודה בה יצטרכו לעמוד בפני הדילמה.
כתשובה, עומר אמר בהחלטיות שדווקא עם הבחורה הזאת הוא לא רוצה שזה יגמר מכוער. הם היו ידידים לפני, ואם לומר את האמת, הוא פוחד להיפגע ושהניסיון שלו עם האקסית הוכיח שהתחלות חדשות לא עושות שום דבר טוב לקשר.
למרות שידעתי מה הוא עבר בזמנו, לא הצלחתי להבין אותו ולהסכים עם מה שאמר. הרבה אנשים נפגעו בחיים, ואפילו לא פעם אחת. האם זה אומר שעדיף לא לקחת סיכון? לא להמר על הכל ולו בשביל הסיכוי שמשהו מדהים יצא מזה?
אני אתוודה: בעניינים של הלב גם אני לא בדיוק גיבורה גדולה. הרבה פעמים הדבר היחיד שאני רואה לנכון הוא לקחת את הנעליים שלי מהר ולברוח. הרבה פעמים לא הצלחתי להתמודד מול הפחד הזה, אבל גם היו מספיק פעמים שכן.
ולמרות כל זה, למרות שגם לי יש פחדים, מעולם לא שאלתי את עצמי אם יש טעם להיכנס לקשר שיש סיכוי שיכשל. כל דבר יכול להיהרס, השאלה איך מתמודדים עם זה. הרי מה שאמור לקרות יקרה גם ככה, למה שלא נחייה את החיים כמו שצריך?
למה שנסתפק ב80% בטוחים של סביר במקום להמר על 100% של מדהים?
איפה הריגוש בלחיות חיים קלים ללא הסיכון שניפול?
בסופו של דבר, אף אחד מאתנו לא השתכנע. החלטנו להמר על מי יהיה הראשון שמשיג את האושר, כל אחד באזור הנוחות שלו. עומר פנה למחשבון,
ואילו אני? אני הטלתי עוד מטבע.
// אסתר אילייב
