בזמן שהתלוננתי על חיי השגרתיים, לאיש שאחראי על הלו"ז היו תכניות אחרות. וככה יצא שבאמצע חתונה מישהי רקדה לי על הרגל. קפצה בהתלהבות באוויר ונחתה על העצמות החצי טבעוניות שלי. ומי בכלל שם לב. היה לי כה כיף והייתי כה מבושמת שחוץ מ"האוץ' ויאללה צ'ייסר", לא אמרתי כלום.
שלוש שעות אחר כך התעוררתי עם רגל בגודל טי-רקס וכאבים בעוצמת נפאל 7.8 ריכטר. ואמרתי יאללה שטויות. מה אני תיכוניסטית. אני כבר ליידי עם מחויבות משרדית ופאסון של עובדת אינטל. דידיתי למטבח, לחצתי על הקומקום, ניסיתי לנעול נעליים והבנתי שיש בעיה.
קראתי להובר שיבואו לקחת אותי. ואם כבר בוקר לא ידידותי. אז למה שלא נסגור את הכניסה לרחוב של המרפאה. אז תדלגי על רגל אחת. ותחייכי לפועלים. ותבכי תוך כדי. ותנסי להסביר עם מבטים מתנצלים לאנשים שעוברים ברחוב, שאת איתנו לגמרי. ואת חצי יחפה רק כי מישהי אתמול חשבה שאת ג'ימבורי.
והופ את במעלית. והמזכירה אומרת שהם לא יכולים לעזור. את צריכה מיון ועניינים אז קחי מפה מונית, חמודה. וסבאל'ה חביב קורא לך ואומר שאם מגלים שזה שבר, עזבי שטויות מגבס. יש פרח סגול שקונים בסוף אבן גבירול שהוא אבקת פיות אמיתית.
והנה את מדדה למונית הבאה. וגבר חסון מציע עזרה. ואת אומרת "תודה" ובוכה עוד פעם. כי כשנחמדים כשעצוב הכל פתאום יותר כואב. ועוד נהג הובר. והנה הגעת. ומישהי עוברת ומסתכלת. "מה את צריכה את הרגל הזאת אם כל כך כואב לך". ולמי יש כח לענות לכל השבורים של העיר הזו.
ויופי. הנה שעתיים עברו. 130 א' לחדר מספר 25. ואני סוף סוף בפנים. מתגלגלת עם הכיסא גלגלים שקיבלתי יחד עם התעודת תושב ותיק שלי ופרס מפעל חיים על תאונות שלא נשמעות אמינות. והרופא שלי נכה. ושנינו מתגלגלים ומנסים לצאת מהחדר בו זמנית, ויש תחושה של מכוניות מתנגשות, רק בלי החלק המצחיק.
וסלפי רנטגן. ואחות חמודה שמבטיחה לי טרמפ בחזרה לרופא. ואין שבר. וקצת התבאסתי. כי תמיד רציתי גבס עם מלא ציורים ואף פעם לא שברתי כלום. ואמא אומרת שעדיף ככה. אבל היא לא מבינה בהנאה של הסבל, אז היא מכינה לי כריך עם משהו ומגדל בבל של כריות בגדלים שונים.
וחברה קופצת בערב. מביאה בקבוק יין ובן אנד ג'ריס בצק עוגיות. מציירת לי לב על הסמי-גבס שלי שעשוי מארבע שכבות של תחבושות אלסטיות, ומגשימה לי חלום שבירות מהילדות. מזכירה לי שהובר, חמלה וחברים טובים הם בעצם כל מה שצריך כשהשגרה משתבשת.
// ליאור הרטוב