שלחנו את הבלוגריות שלנו למפגש עם הדיאטנית של תנובה (לא כי הן צריכות, מה פתאום…) כדי ללמוד קצת על בריאות, שקט נפשי ובטן שקטה. הנה מה שיצא >>>
בצבא הייתי הכי רזה שאני זוכרת את עצמי. באותם ימים האוכל הצבאי היה בעיקר שמן עם עוד משהו לידו ואני למדתי להסתדר עם דיאט קולה, סיגריות, במבה ופרוסות לחם ריקות עם מלח. תופעת ההשמנה הרווחת אצל בנות בצבא באה לידי ביטוי אצלי בכיוון הפוך, בדיעבד הרגלי התזונה שלי היו מקולקלים אבל אז לא הבנתי את זה. הרגשתי רזה ומהממת, בולשיט. בסיס דרומי מרוחק של חיל האוויר ואני דקיקה אבל רעבה. ביום אחד, שש בבוקר, אחת הבנות מתלבשת בחושך ובשקט כדי לצאת לאפטר בב"ש, אני מתעוררת ומשביעה אותה שתחזור באוטובוס האחרון בשעה 11 בלילה עם מנת שווארמה עבורי.
מתוך עמוד הפייסבוק ״אפס ביחסי אנוש״
כל היום פינטזתי על הפיתה העסיסית, מלקקת שפתיים ומתלבטת מאיזה צד לתקוף את הפיתה ואם לשלוח לה הודעה שתוסיף עוד חריף ואם אפשר חמוצים בצד. הייתי כל כך רעבה שהמתנתי לה בשער הבסיס. היא ירדה מהאוטובוס, רצתי לכיוונה כדי שהפיתה לא תתקרר עוד רגע נוסף והיא נופפה לי במבוכה, ידיה ריקות. כל החנויות נסגרו והיא לא הספיקה והיא המשיכה להתנצל ולהסביר אבל אני לא שמעתי דבר. התיישבתי על המדרכה ופשוט בכיתי בכי תמרורים, לא הצלחתי לשלוט באכזבה והבטן כבר צעקה עלי מרוב קרקורים. עד היום אני לא מאמינה שבכיתי בגלל אוכל, שהבאתי את עצמי לרעב קיצוני יום שלם ושחשבתי שזה בסדר ושאני נראית מעולה.
אחרי הצבא הגיעה תקופה של שפע, עבדתי, חייתי בתל אביב ומבחר עצום של אוכל בסופר ובמסעדות היפנט את עיניי וגירה את החיך ואני טעמתי מכל הבא ליד. שנה אחרי השחרור כבר נוספו לי 4 קילוגרמים ובעקביות עיקשת המשכתי לאכול מה ומתי שבא לי. בכל פעם שהגיעה תקופה מלחיצה או מרגשת זה בא לידי ביטוי בירידה דרסטית במשקל, האוכל פשוט נשכח, נדחק הצידה ולא מצאתי טעם להכריח את עצמי להכניס משהו לפה. להפך, הייתי מאוד גאה בזה שאני יכולה להסתפק במועט. המסקנה היא שאנחנו, הנשים, תמיד נהיה בלחץ על המשקל אבל עם כמה שינויים קטנים במחשבה נוכל ליהנות גם מהאוכל וגם מהחיים.
אז איך אני אוכלת את השווארמה שלי היום? איך אפשר לא להגיע לקיצון? למצוא את נקודת האמצע?
לא להגיד לא
"בא לי פיצה…" החשקים שלנו באוכל מתחילים תמיד ב"בא לי". אני מכירה נשים שלא אכלו פיצה מאז גיל 14. אין סיכוי שזה יעבוד אצלי, עצם האיסור גורם לי "דווקא" לרצות. חוץ מזה שאני לא בעונש, מדי פעם כולנו צריכים להיענות לחשקים שלנו ולא להטיל על עצמנו איסורים גורפים.
לנהל את החשקים
מותר לנו להיענות לחשקים שלנו ולתת להם לגיטימציה אבל במידה. בחיים הכל שאלה של מינון ואיזון והיי! פרופורציה!!
כשבא לנו משהו עתיר קלוריות צריך לעצור, לחשוב ולבחור בחוכמה. לדוגמא: ממש בא לי גלידה אבל מחר יש לי אירוע במסעדה אז אמתין למחר לארוחה הטעימה.
דל קלוריות וטעים???! השתגעת?
היום יש מודעות גבוהה לאורח חיים בריא ובהתאם כל הזמן צצים פתרונות לחשקים שלנו. לדוגמא: דיאט יופלה כמשקה בוקר או מנת ביניים. בקבוק קטן של 150 מ"ל בטעמים אהובים של תות, מנגו ובננה מכיל בסה"כ 60 קלוריות ונותן מענה מצויין לטעם!
להזיז את הטוסיק
רוצים להכניס עוד קלוריות? לפני כן תשרפו כמה. חוץ מזה שספורט הוא כיף גדול הוא יכול לאפשר לנו פינוקים קולינריים עם ייסורי מצפון מופחתים.
// אורית חן קוז׳וקרו
