היא הייתה בחורה נהדרת.
עיני כולם היו על פניה, כי היו יפות כל כך. עיני דבש, תמיד צוחקות, עם ריסים ארוכים עטופים במסקרה ושפתי אודם מלאות. היה לה צחוק משוגע כזה, שסוחף אחריו את כולם, שנשמע למרחק. היא לא הייתה יכולה לעצור אותו אפילו אם רצתה.
היא הייתה חוזרת בחמישי, שיערה אסוף לכדור מרשים, אוחזת במירס שמצלצל ללא הפסקה. זו הייתה הפגישה הקבועה בבית הקפה בערב, שבה הייתה מעדכנת אותי איך עבר השבוע, עדיין במדים ירוקים שמבליטים לה את העיניים. היינו חושבות יחד מה נעשה במסיבת הרווקות, היא הייתה מראה לי שמלות לבנות. מתייעצת לגבי השיר, אולי עידן רייכל?
ישבתי במרפסת בדירה בבאר שבע, מנסה לסיים עבודה בפסיכולוגיה. היא התקשרה ואווררה אותי לכמה דקות, התלבטה מה לעשות, אם להתשחרר ולהתחיל ללמוד, למרות שהיא אוהבת להיות קצינה, והיא גם טובה בזה. היא לא ידעה את זה בטח, אבל לא משנה מה הייתה בוחרת, היא הייתה יכולה להיות טובה בהכל. "אז קפה בשישי, כרגיל? וגם נעשה הליכה בשקיעה?" היא שואלת.
"ברור. כרגיל."
אני מתעוררת לאור עמום, אמי בדלת. "למה את מעירה אותי? שמתי שעון לתשע" אני מתחמקת מהאור. אני מכירה את המבט הזה שלה, ומתרוממת תוך חצי שניה במיטה. "מה קרה?" אני מבועתת. היא מתיישבת לידי. "מה קרה לסבתא?" אני שואלת.
"נופר מתה"
העולם שלי מתהפך. אגרוף חזק פוגע בבטן, גורם לי לפלוט אנחה של הלם, רגע בו אני מבינה ששום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה.
הימים שבאו לאחר מכן הרגישו כמו חלום צלול. ריחפתי בין אנשים, חיבקתי את המשפחה הכואבת שלה, משתדלת להיות חזקה לידם ולא להשבר לבכי. ניסיתי להצחיק את אחותה, שאולי אפילו לרגע אחד תשכח מה שקורה סביבה, שתחייך. מצאתי עצמי מהלכת בלילות עם עיניים נפוחות, הולכת לבדי בבקרים לקברה הטרי, ולא מצליחה להבין איך החברה הכי טובה שלי שוכבת כל כך עמוק באדמה. איך העיניים היפות האלו נעצמו ולא ייפתחו עוד. איך לא אשמע את הצחוק ההוא יותר, אולי רק כשתבקר אותי בחלומות.
העולם סביבי המשיך בתנועה מתמדת, ואני הרגשתי שאני מאבדת את עשתונותיי. איך הכל ממשיך לנוע, כשאצלי בפנים העולם נעצר מלכת?
שנתיים שאני מחכה לה לקפה ההוא בשישי, שנתיים שעברו כניד עפעף. היא ביקרה אותי כמה פעמים, אמרה שמתגעגעת. ביקשה שאבוא לדבר אליה, לאבן השותקת ההיא בבית העלמין. חלמתי עליה בשמלה לבנה, כשכולם לבושים שחור. חלמתי על גופה הנרקב בארון עץ עטוף דגל, ובכיתי.
לא הפסקתי לבכות.
שנתיים שבהן הייתי בטוחה שראיתי את דמותה ברחוב אינספור פעמים, ששמעתי את צחוקה. הסתובבתי, וזו הייתה כמעט היא. כמעט. שנתיים בהן ביקרתי את קברה כמעט כל שבוע, ומשם המשכתי למסלול הקבוע שלנו לצד הים. "את באה להליכה?" הייתי שואלת את האבן, ורק הרוח הייתה עונה. שנתיים שנחרדתי שלרגע שכחתי איך תווי פניה נראים, איך היא מחייכת. שנתיים חלפו מאז ליבה נדם. היה אביב, קיץ, סתיו וחורף, והנה שוב התקופה הזו בשנה שלא נותנת לי מנוח.
זה הזמן לתת לך לנוח נופר, לשחרר. החור שנבצר בלב לא יתמלא לעולם, יחכה רק לך שתגיעי.
שתגיעי לקפה ההוא בשישי. אוהבת אותך.
// לילך דהן