יום יבוא וגם שם יהיה בניין. וגם שם.
וגם שם.
המחשבה הזאת עברה לי בראש כשהסתכלתי החוצה מהבניין שבו אני עובדת אל עבר אתר הבנייה וגם כששקלתי לעבור דירה לפרברי העיר.
'אז מה הטעם?', זאת המחשבה השנייה שעברה לי בראש.
"מה טעם קשור לזה בכלל?", שאל ג'.
השאלה שלו הדהדה בראשי גם הרבה אחרי המחשבה ה-100 באותו יום. ג' צדק בעצם, מה אני כל הזמן רודפת אחרי טעם ומשמעות?
ואיזו משמעות בכלל אני מחפשת כשמדובר במקום לגור? קרקע בתולית שמעולם ולעולם לא יעמוד עליה ולידה בניין נוסף? אולי בניין עם היסטוריה? מההיכרות איתי, חיפשתי משהו עמוק ומיוחד. מה שזה יהיה. אני לא זוכרת מה בדיוק הרגשתי באותו הרגע, אבל הקונספט של חיפוש אחר טעם ומשמעות במימד שטעם ומשמעות לא קשור אליו נראה לי מגוחך סוף כל סוף.
הרגשתי שאני על סף פריצת דרך במשהו שכל החיים עמד אצלי במרכז העניינים
המרדף אחרי עומק.
גם העבודה, הזוגיות, מקום המגורים ואפילו השם של הכלבה, כולם צריכים תמיד לעמוד בסטנדרטים של ייחודיות. אבל לא מיוחד מדי עד כדי מוזר, מיוחד מספיק כדי שאנשים סביבי יעריכו.
נולי, דרך אגב. לא שם כזה מיוחד לכלבה בסופו של דבר…
העין תמיד פוזלת החוצה לשם השוואה והשתוקקות.
קודם השאלה האם אני במקום טוב בסקאלה, ואחריה ההשתוקקות להשיג את מה שמוצא חן בעיניי מהסקאלה.
אם גם אתם רודפי משמעות ותיקים, אתם בטח מכירים את התחושה. לכל השאר שיציבים בנפשם, אני לא בטוחה שתמצאו פה הרבה עניין, לא מעבר לחוויה אנתרופולוגית, אבל בבקשה תתקנו אותי אם אני טועה. בבקשה. תתקנו אותי. אני חייבת להאמין שיש שם עוד אנשים שמבינים.
אני מכירה בחורה שתמיד רוצה את מה שיש 'שם'. את העבודה ההיא והמכנסיים ההם, והיצירתיות מהסוג הזה והגיטרסיט ההוא. חוסר סיפור כרוני. חוסר אושר כרוני. תנודות רגשיות כרוניות.
לא קל לבחורה הזאת, כי לא קל כל הזמן להיות במקום אחר מהמקום שאת רוצה להיות בו. ולא קל לאחרים סביבה, כי כמה אפשר לספוג עליות וירידות של אדם אחר? לאט לאט אנשים בחייה נושרים ומתחלפים בחדשים שעדיין חושבים שכל הבילבול הזה הוא תוצר של עומק רגשי אינסופי. אבל הם מתעייפים לבסוף.
גם אני מתעייפת.
לשמוח על התלתלים שלי, לשנוא את התלתלים שלי. הכל בתלות סביבתית שבוחנת לכמה אנשים באזור יש תלתלים ואיפה שלי נמצאים בסולם הייחוד/יופי המתולתל. כאילו יש סולם כזה.
להתגאות בחבר שלי, להתבייש בחבר שלי. הכל בתלות בקבלה שלו על ידי הסביבה הרצויה.
תנאים, תנאים, תנאים.
ואיפה אני בכל הסיפור הזה? הבחורה עם התלתלים כמו שהם, החבר הזה שעושה לה לרוב טוב והכלבה הלבנה הפשוטה בשם נולי?
נשמע ממוצע, נשמע לא יוצא דופן, אבל מאחר ואלה חיי, הם יוצאים מן הכלל עבור כל אדם אחר שחי כללים אחרים. גם עבור אלה עם הכלבה המאוד יפה בשם מתחכם כמו קולומבוס, גם עבור ההן עם החבר הקטלוגי שתמיד מרתק את כולם באירועים חברתיים ואפילו עבור אלה עם השיער שנוח לעיצוב. עבור כל אלה ועוד, החיים שלי יוצאי דופן. ואולי זה צריך לספק.
סיפוק כרוני, אפשר?
בפוסט הזה, לכבוד השנה ה-28 לחיי, אני מאחלת לעצמי ללמוד לקבל ולהעריך את מה שכבר יש.
עוד מעט בת 28 ועדיין מחפשת כרונית באיבוד.
אבל אני מניחה שאולי זה אמור להספיק.
צילום: (visualphotos.com)
//רעות מדיון