אומרים שגיל 30 הוא ביג דיל. אומרים. צודקים.
בחודש פברואר חגגתי את כניסתי לעשור השלישי בחיי, לקחתי את זה די בקלות למען האמת. כשאת נשואה+ ילד בן שש זה פחות מרגש/מלחיץ, הסטטוס מבוגר גם כך, לפחות עכשיו ההרגשה תואמת את המציאות.
את התפנית שחלה בעלילה של חיי לא יכולתי לצפות, לא העזתי לחלום אפילו.
לרגל יום הולדתי קיבלתי הפתעה מדהימה, טיול בנות לרומניה, רק בנות, בלי בעלים, בלי ילדים ועם המון שופינג. זו הייתה חוויה מדהימה, כל כך נהניתי אבל משהו אחד לא הסתדר לי, לא הצלחתי להבין למה אני מתעייפת כל כך מהר, הייתי בטוחה שזה הגיל, אני כבר לא בת 20 ומועדונים פחות קורצים לי, מעדיפה לקרוא ספר במלון. הגיוני.
תוך שבועיים בדיוק מרגע חזרתי לשגרה השתנו חיי מקצה לקצה.
לאחר שהבנתי שמשהו קורה לי בגוף ובנפש, החלה לחלחל בי המחשבה שאולי, רק אולי, ייתכן שאני בהריון?! נפנפתי את המחשבה מראשי ולא האמנתי לתחושת הבטן שלי, זה לא התאים לי באותם רגעים ממש. לא יכולתי לסבול עוד רגע אחד נוסף בעבודה, כל טלפון היה מוציא אותי משיווי משקל עד שהגעתי להתמוטטות עצבים. פשוטו כמשמעו, התמוטטתי מרוב עצבים. גמלה בליבי ההחלטה שאני מחפשת עבודה אחרת .
ואז מרפי צלצל, גיליתי שאני בהריון!!!
באופן אוטומטי- התבאסתי. כל יפי הנפש למיניהם חסכו ממני את הקלישאות. רציתי ילד שני, לאור העובדה שהבן שלי כמעט בן שש הבנתי שזה יבוא בקרוב אבל לא עכשיו, לא כשאני צריכה לשרוד תשעה חודשים בעבודה שגורמת לי לבכות מעצבים, כפי הנראה גם מעודף הורמונים.
כל הסובבים אותי ניסו לשכנע אותי להישאר בעבודה ולשרוד את תקופת ההריון שם. זו לא הייתה אופציה מבחינתי והחלטתי שאני ממשיכה לחפש עבודה בידיעה שאני אומר בפירוש שאני הרה, מי שירצה ייקח ומי שלא הפסד שלו. לא עצמתי עין עד שלא מצאתי עבודה אחרת והתפטרתיייי, ברוך שפטרנו מעונשו של זה.
עכשיו אפשר להתחיל ליהנות מההריון, הענקתי לעצמי מתנה לגיל 30 לימודי איפור מקצועי, לנפש, סוף סוף לעשות משהו מהנה רק בשבילי. לא מוכנה להשתעבד לחיים משעממים עמוסים וחסרי תכלית יותר, אם כבר שינויים אז בכל הכוח. בנוסף, בעלי עמד בפני קידום מהעבודה היינו מאושרים, הכל מסתדר. אז קרה מה שקרה וקרה. מרפי התיישב לי בסלון, בעלי נותר ללא עבודה.
קמו כל אצילי הנפש, אמרו ועוד יאמרו שכל ילד מביא את המזל שלו, יהיה בסדר אל תדאגו.
אתם לא רציניים, אתה לא רציני! הייתי בטוחה שאני הוזה. שאלוהים יושב בספה לועס פופקורן ומתפוצץ עליי מצחוק. ההורמונים, הדרמה, הבחילות והעייפות, אלוהים העייפות.
לקח לי קצת זמן, כשלושה חודשים, לעכל את השתלשלות האירועים אבל בסופה של תקופה לא קלה החלטתי להאמין שכל דבר קורה מסיבה, יש דברים שלא נמצאים בשליטתי ויש דברים שכן. אחד מהם הוא לא להתייאש, עברנו את פרעה לא? זה לא היה פשוט אבל גם את זה נעבור.
היום, בדיעבד ,אני יודעת שהיו אלא שינויים מבורכים, אני עובדת בכיף יחד עם מעצבת תכשיטים מדהימה, נהנית מכל רגע, בעלי מצא עבודה שכל כך מתאימה לו והכי חשוב, התעוררתי. אחרי שלושה חודשי שינה עמוקים יותר משנתו של דוב גריזלי בחורף, חזרתי לחיים, ערנית יותר, חזקה יותר וכן, גם שמנמנה יותר.
// אורטל לוי איבגי
