חשבת שהנורא מכל מאחורייך, רק חכי.
אף פעם לא היית מהירה, בטח לא עם כל הספרים האלה על הגב והלבוש הארוך בשמש של מאי, אבל משהו באדרנלין גורם לך להמשיך לרוץ. את ברחוב צדדי, אובדת עצות, "מה לעשות אחרי אונס" האצבעות מקלידות על מסך הפלאפון. איזה דור ארור, את חלק ממנו ואת לא מסוגלת לעשות שני מטר בלי גוגל.
דממה. את קופאת במקום. אונס? את כתבת כרגע אונס? זו מילה ממש חזקה, את בטוחה? חזרה למאסטר-"הגדרה של אונס". גוגל לא מאכזב, ואת הגדרת בסדר גמור. סעמק, עד שהפסקת לבכות כבר, מה שוב עכשיו.
"המרכז לנפגעות תקיפ-" האצבעות לא מצליחות להשלים את החיפוש ואת שומטת את המכשיר מהידיים. את לא מסוגלת להשלים את המילים האלו. איך זה קרה לך, תגידי? זה לא קורה לבנות כמוך. זה סיפור על מישהי בעיתון, זה אייטם באתר חדשות שיישכח תוך דקות, אולי אפילו אחד מהסיפורים האלו שעוברים מפה לאוזן בעיר, אבל זה לא את. את לא תהיי האחת מ-. את יותר מזה.
האצבעות מצליחות להשלים את החיוג, בצד השני תפוס. שוב מנסה, בצד השני אין מענה. שוב מנסה, מישהו ממלמל משהו והקו מתנתק. שוב, ושוב, ושוב. נותרת ללא מענה. אין מי שיקשיב. את מגרדת מטבעות ממעמקי התיק, יש כמעט מספיק. עולה על האוטובוס והנהג לא סופר. "לאן צריכה?" "לאן שאתה נוסע".
השמים של מאי אולי כחולים אבל בשבילך הם היו מכאיבים ואפורים. "מה עכשיו?" קול מהדהד בראש. את חייבת לדבר עם מישהו ולא אכפת לך מי. רק לדבר, לא שום דבר יותר. את נוקשת בדלת, היא פותחת לך בחלוק ומבט ישנוני. מי ישן בשעה כזאת.
אוכל מתחמם במיקרו, מים רותחים בקומקום, רק את קופאת. רצית לדבר, לא? מה את שותקת עכשיו? גמגום, חצי מילה, בסוף זה יוצא החוצה. כמה אישה אחת יכולה לבכות, די. "את רצינית? זה לא הגיוני… הוא לא כזה…" אף אחד לא כזה עד שהוא כן. היא לא מאמינה לך. איך היא מעזה?
הספל מתנפץ על הרצפה. את קמה והאוכל נשאר בעקרה. הדלת נטרקת מאחורייך. לא נורא, גם ככה את לא רעבה.
// אריאלה מסרסקי