רזה ואסתטית

"זה לא אסתטי", הוא משהו שאוהבים להגיד בחברה הישראלית.
אני לא אסתטית כי אני לא רזה. אסתטיקה היא מילה מעניינת.

האסתטיקה בוחנת מהו תפקידו של היופי ביצירת אומנות. והאם זו כוונת המשורר?
באמת התכוונת לבחון את תפקיד היופי בי, בלודה, או שהשתמשת בחידוש המילה בעצם?
"זה לא אסתטי" שיש לי שומנים, שיש חלק בגוף שלי שבאופן טבעי נמצא שם ויש לי קצת יותר ממנו מאשר לך.
דרך אגב, הרבה פעמים כשנאמר הביטוי ההזוי הזה, זה נאמר על ידי אנשים במבנה הגוף שלי או יותר. כמו אמא שלי, כבודה במקומה מונח, שהחליטה להעיר על שמלה חדשה שקניתי "היא חמודה, רק תורידי חמש קילו". "ואז מה?" שאלתי. "ואז לא יראו לך את הבטן, זה לא אסתטי ככה".

רואים לי את הבטן, איבר בגוף שלי ורואים לי אותו.
שכחתי שבטן שטוחה זה סופר דופר.
מה התועלת הרפואית של זה? של בטן שטוחה? אה, שום דבר?
טוב, זה לא אסתטי, ככה אומרים.
ובמילים אחרות? "את לא באה לי טוב, את עם האיברים שלך שאת לא מתביישת להראות. גם לי יש כאלה איברים אבל לימדו אותי להתבייש כי זה מה שכולם אומרים".
מי? "כולם אומרים שזה לא יפה להיות שמן".
אז אם כולם אומרים, אז כולם צודקים כי ככה העולם עובד.

אני מצטערת אבל אני לא מצטערת.
אני מצטערת שאני שוברת לכם את הסטטוס קוו, את המוסכמות, את הערכים עליהם בניתם את עצמכם. החיים הרבה יותר קלים תחת הגדרות, נכון?
אני אישה, אתה גבר. הוא שחור והיא לבנה. הם רזים והן שמנות. זה טוב וזה רע.
אחרת איך נסתדר במשבצות חברתיות יפות ומסודרות? איך נבדיל בין הרע לטוב?
איך נדע מי יפה ומי לא? אבוי אם נצטרך לסמוך על כוח השיפוט שלנו ולהסתמך על הדיעה האישית.

"זה לא בריא".
אני לא בריאה, שמעתם?
והלינק המקשר המידי הוא משקל.
"כי אין אנשים רזים שלא חולים, אין אנשים רזים שלא בכושר." אה, יש?
יש אנשים רזים שחולים? לאנשים רזים יש בעיות בכבד, בלב, בלבלב, יש להם סרטן גם? וואו.
מה אתם רוצים ממני, תגידו?
באמת מעניינת אותכם הבריאות שלי? תבואו איתי לרופא, נעשה בדיקות דם, בואו נשווה, בסדר?
בואו נשווה את רמת הכולסטרול שלי, את רמת השומנים הטובים והרעים ואת הסוכר בדם.
יודעים מתי הייתי הכי חולה?
כשהייתי רזה עם הפרעות אכילה ודפקתי לעצמי את מערכת העיכול ואת הלבלב לכל החיים.
רזה ואסטתית.

ואני אמשיך להסביר את עצמי.
אני אמשיך להסביר את עצמי בשביל כל האנשים שאין להם כבר את הכוח, שאין להם כבר רצון, שנכנעו ללחץ האין סופי מצד ההורים שלהם והחברים והסביבה ולא אוהבים את עצמם כי הביקורת הזאת לא מסתיימת, לעולם.
והקיום שלי קצר על הכוכב הזה. 27 שנים עד כה וגם אם אמות בשיבה טובה בגיל 90, זה קיום קצר.
ועם זאת אני לא אשתוק ואני לא אוותר ואני לא אנוח עד שלא יהיה שינוי, עד שלא תהיה גישה חיובית לכל מבני הגוף, לכל הנשים באשר הן, לכל הגבהים ולכל הצבעים.
"את נאיבית, נראה לך שתצליחי לשנות את העולם? זה המצב שנים וככה הוא ישאר".
ועוד איך אשנה, ועוד איך.

לכל הפוסטים של לודה

// לודה גרקו