השבוע עשיתי משהו שאני לא נוטה לעשות, הצטלמתי בבגד ים וזה פורסם בפייסבוק. ולא, אני לא חושבת שאני נראית לא טוב, להיפך אני אוהבת את הגוף שלי ובשביל זה עשיתי את זה. זה היה למטרת טובה וחשובה, להעצמת דימוי גוף נשי אמיתי, בשביל זה וגם בשביל להתגבר על ביישנות הלכתי על זה.
אז קמתי בבוקר, לבשתי את בגד הים הירוק האהוב שלי, ונסעתי לחוף בלו ביי בנתניה. למרות המבוכה, שלי, הורדתי את הבגדים ונשאתי בביקיני, זקן ספק חביב ספק מטריד מסתכל על הצילומים מהצד, ואני נכנסת למים, בחוץ לוהט, המים קרירים, האדרנלין מפמפם מהתרגשות, והגוף שלי עם כל הפגמים, הצלקות, הקימורים – נע ונד לו בתוך המים הכחולים.
לקח לי המון שנים להשלים עם המראה שלי, עם כ-ל המאה חמישים ואחד הסנטימטרים שיש לי,
עם הפרונט (המכובד ביותר) שלי ועם הבוטילישס האחורי (תודה לגנים של אמא).
שנים שרציתי לעשות ניתוח אף ולתקן את הקימור הקטן שעוצר מבעדי מלהצטלם בפרופיל, אבל שנים של בדיחות משפחתיות גרמו לי להבין שזה "האף המשפחתי" וזה חלק ממה שמאחד את האחים שלי איתי, מטופש ככול שיהיה.
כשהייתי ביסודי היה לי גשר בשיניים והייתי מחייכת בפה סגור במשך שנים.
אני בת 27 וכבר יש לי התחלה של סנטר כפול כשאני מביטה מטה.
יש לי מלא שערות לבנות, שאותם אני מכסה כבר שנתיים בצבע ג'ינג'י חלוד שאמרו לי שמתאים לי לאופי ולעור הפנים הבהיר.
יש לי שלוש צלקות בבטן שרק אני מצליחה לראות, זכר לניתוח שעברתי לפני שנה.
המטפל בדיקור אמר שיש לי רגל אחת יותר קצרה, יש לי גם ציץ אחד גדול יותר, ואצבעות הרגליים שלי לא מסודרות אותו הדבר בשתי הרגליים.
וחוץ מכל ה"מינוסים" הגופניים, יש לי גם חולשות, הרבה, אני עסוקה רוב הזמן בלהחביא אותם מעיניהם של הסובבים אותי. זה אולי טיפשי לחשוב את זה אבל נדמה לי שרוב, אם לא כל הקשרים שהיו לי, נגמרו כי "הוא" גילה שאני לא כולי קרן אור ביום שימשי. אבל אני לא חושבת שהייתי רוצה להיות עם מישהו בלי מינוסים, כי דווקא בללמוד על הבן זוג את הקשיים שלו ואיך הוא מתגבר עליהם זה הרבה יותר סקסי מאשר לדעת שהכל דבש. איפה בכלל אפשר למצוא מישהו כזה, והאם זה בכלל רק חוסר התמודדות להיות כזה "מושלם", אני רוצה להאמין בנסיכים ובאהבה מהאגדות אבל אני לא מאמינה בחדי קרן כאלה.
מנגד אומר לי החבר הכי טוב שמי שלא מקבל אותך כמו שאת, עם החולשות, המינוסים, האינטנסיביות, השגעונות, המחלות והכאבים שילך לחפש, כי מי שיקבל את כל אלה יקבל הרבה מעבר (כן, גם את מה שמתחת לבגד ים הירוק – התכוונתי לנפש אל תהיו גסים)
כי כשההוא הלך הוא השאיר בי חור עצום שעוד לא נסגר, פחד שמשתק אותי לגלות לבא בתור את הצדדים השחורים שלי, את הכאבים, הפגמים, שמא יראה אותי קורסת תחת העומס שאני סוחבת עלי. ויחד עם כל הדברים שהם הצד האפל שלי אני עדיין אדם אופטימי, צינית, אבל אופטימית.
אני יודעת שאני נראית טוב, תקראו לי שחצנית, נראה אתכם, לקח לי הרבה זמן להודות בזה, שנים של חיוך סגור, של בריחה ממצלמות, של הסתגרות בתוך עצמי עד שגיליתי איך לתעל את החסרונות ליתרונות, את מה להדגיש ואת מה להצניע ו-וואלה עם כל הפגמים שלי, מבחוץ ומפנים אני עדיין מצליחה לתחזק את הגוף המשגע והנפש המשוגעת.
קרדיט: כרמל יהלום
// גוני קריס
