החיים שלנו הם מרוץ. בכל רגע נתון אנחנו נמצאים במרוץ אחרי משהו. מרוץ אחרי זמן, הצלחות, יעדים. מרוץ אחרי אנשים, מקומות, רגעים. תמיד יש משהו שצריך להספיק, שצריך למהר לקראתו, שצריך לעשות. ולמרות כל המירוצים האלה, מעולם לא הצלחתי לרוץ. להרים את הרגליים, להתקדם בקצב מהיר מקצב הליכה… לא, זה פשוט לא עבד. אולי ככה זה עם אנשים של מילים, הם טובים בעיקר בדימויים.
ולפעמים המרוץ מפסיק, לא תמיד מבחירה.
בגיל 18 וכמה חודשים המרוץ שלי עצר לרגע ארוך, ארוך מדי. חיילת צעירה עם פז"ם של חודש וקצת, שמאבדת פתאום את היכולת ללכת כמו שצריך. הרגל נגררת, הגוף כואב, הרופא מסתכל ושואל: "את יכולה להסביר לי איך את הולכת בכלל?". ובית חולים, וכיסא גלגלים ומורפיום לווריד. עיניים מודאגות ואמא שמדגדגת את כף הרגל מתחת לשמיכה ואת בכלל לא מרגישה, למרות שאת כל כך רגישה לדגדודים. תחושות שנעות בין חוסר תחושה לבין תחושה משתקת של כאב. משככי כאבים שמשככים את הכאב ומשכיחים קצת. לגרור את עצמך, לאט, בדרך למסלול שכולם ממהרים בו. יושבים וצוחקים באשפוז על "סוף מסלול אשפוז חר"פ יוני 2005". והתקווה האמיתית שיסכימו לך לשוב ולשרת, שלא יתעקשו לשחרר אותך.
את מעקשת, נלחמת כדי לחזור למסלול. בסוף הם מסכימים. ושוב המרוץ הזה. שירות משמעותי, עבודה בקיבוץ, קצת תל-אביב כדי להבין שהיא לא מתאימה לך, חו"ל, תואר ראשון…
בצהרי אחד מימי ראשון, המרוץ שוב עוצר. משאית מתנגשת בטרמפ שעלית עליו. העולם כאילו עובר להילוך איטי, ריחות, רעשים, קולות. "צאו מהאוטו", צועקים לכן. ואת בכלל לא מבינה אם את שם או לא. לא, זה בסדר, לא כואב לי, אני אלך הביתה לנוח קצת והכל יהיה בסדר. את מתעקשת. אבל אז הכאב המפלח מגיע ואת לא מצליחה להרים את הרגל ולעלות במדרגות. ושוב בית חולים, וכיסא גלגלים ומורפיום לווריד. עיניים מודאגות, שעות ארוכות של המתנה. שגרה שמתהפכת. ו"הכל בראש", אז בודקים גם את הראש. ולא מוצאים הסבר. והתסכול מתעצם. תחושות שנעות בין חוסר תחושה לבין תחושה משתקת של כאב. נוירולוגים, אורתופדים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים. משהו חייב כבר לעזור.
המרוץ נעשה איטי יותר. כבר קשה להשלים פעולות לבד וצריך עוד עזרה. ולהמשיך את התואר, לסיים אותו בהצלחה, להפסיק. כבר. לגרור. את. הרגל. להמשיך לתואר שני, להשתקם.
כשאבא התמוטט והמרוץ שלך עצר שוב מבלי שהתכוננת, החלטת להטביע את עצמך בעומס. כמה שיותר עמוס יותר טוב. מרוץ אחרי כל דבר שרק אפשר, רק לא לעצור במקום. רק לא להיות את והמחשבות לבד לרגע.
ויום אחד עצרתי את המרוץ והתחלתי לרוץ.
לפני שנה בדיוק רצתי לראשונה במרוץ אמיתי. אחרי 20 קילו פחות וחודשיים של ריצות קצרות על הליכון, יצאתי החוצה. חמישה קילומטרים ראשונים של ריצה בחוץ במרוץ הלילה בבאר שבע. ההתרגשות, הציפייה, ההרגשה ש"הנה, עשיתי את זה", היו שווים הכל. אבל מהר מאוד חזרתי להליכון המוכר, לאימונים השגרתיים בחדר הכושר ובסטודיו. הריצה ואני התרחקנו מבלי שחדבתי על זה יותר מדי.
לפני כמה חודשים, בתוך המרוץ של החיים, הריצה ואני נפגשנו שוב, מבלי לתכנן. הפעם היחסים התהדקו מהר משחשבתי והתחלתי לרוץ בחוץ. בליווי מקצועי טיפסתי לאט משלושה קילומטרים לעשרה, ומשם למרוץ שליחים ארוך ולחלום על חצי מרתון בעוד כמה חודשים.
מריצה מקרטעת פעם בשבוע על הליכון, עברתי לשלוש-ארבע ריצות בשבוע, במרחקים וקצבים משתנים. בתוך המרוץ הבלתי אפשרי של זוגיות-עבודה-משפחה-חברים-לימודים (לא בהכרח בסדר הזה) מצאתי לעצמי את הזמן לעצור, להירגע, את הזמן לחשוב, את הזמן להיות עם עצמי.
יום אחד, אחרי סטטוס פייסבוק לסיכום חוויה מאחד המרוצים, אמרה לי חברה שאני אוהבת במיוחד מהעבודה שבעקבות הסטטוס שלי היא רוצה להתחיל לרוץ. ואחריה הגיע עוד מישהו, ועוד אחת אחרת, ועוד אחד. ואז אלי כתב לי. וברגע שקראתי את ההודעה שלו הבנת שמצאת את עצמי מחדש,
דווקא בריצה.
לכל הפוסטים של גל
// גל שדה
