אני יושב בtube בין אלפי אנשים ובכל תחנה עולים ויורדים פרצופים חדשים. אף אחד לא מכיר אותי, אף אחד לא יודע מה עשיתי בצבא, לא שומע מילה או הגה בעברית.
לאף אחד לא אכפת אם אני נחמד או מצחיק או מוכשר. אין לי עם מי להשוות את החיים שלי וגם לא אלפי סטטוסים על אירוסין בפייסבוק. זה אני מול העולם והעולם מולי ואני כאן לבד. יש בזה משהו משחרר, משהו נחמד, המון זמן למחשבות. משהו גם מתיש, כל פעם מחדש לפגוש אנשים, להציג להם את Funzing, להסביר שאני מישראל, שזה אחלה מקום ושבתל אביב יש חוף ים וגם יש דבר כזה ערבים שגרים בארץ.
הכל מתערבב, הקונספט של לגייס מארחים פוטנציאליים לאתר שלנו אל מול התחושה שאני הישראלי היחידי בסביבה (בטח במזרח לונדון).
אין כאן סביח ואין כאן בני יהודה ואין כאן קוטג׳ וכל אבטיח שאני רואה מזכיר לי את פיני בלונדון. מה זה ישראל בכלל ביחס לפה? יש להם הכל! פירות וירקות יפים יותר, פארקים ירוקים, כל כך הרבה אנשים ברחוב, מאות מסעדות וחנויות בכל רחוב. נותן קצת פרופורציה, אנחנו בעצם גרגיר.
ערן מגיע, יש לי שני ערן בחיים. הראשון זה אחי התאום שחסר לי כאן ממש והשני זה ערן הבוס והשותף בפאנזינג. די נחמד שיש קצת חברה. אנחנו מתקתקים לו״ז של שש-שבע פגישות ביום, בקושי זמן לחרבן יש. אבל זה מתחיל לקרות… כבר עשרים מארחים כמעט אמרו שהם בפנים. יש לנו אמן גרפיטי ויש לנו יפנית שעושה סדנאות סאקה וסושי ופאב קרול מגניב ומישהי שמלמדת להכין שקשוקה בבית ואמן קרקס שילמד באתר איך לעשות עמידת ראש. אולי אשכרה נצליח כאן. איזה כיף. אנחנו משיקים בעוד כמה שבועות וחייבים להעמיד היצע של דברים שווים לעשות ולהזמין דרך האתר.
בשביל לשמור על הגזרה אני חייב לרוץ, אני עושה את זה כבר שנים ובד"כ כשאני עובר דירה או מגיע למקום חדש אני אוהב לרוץ לאזורים שאני לא מכיר וככה לדעת איפה אני נמצא. אני יוצא בדירה הזמנית שלי בFarringdon וממשיך ישר, מרגיש קצת כמו טמבל כי לא רואים הרבה אנשים שרצים ברחוב אבל מזהה את הנהר בקצה. מגיע לנהר ורץ לאורכו, ממולי הLONDON BRIDGE, אמרתי לעצמי שאני חייב להגיע לביג בן. מסוג הרגעים בחיים שאתה תופס את הראש ואומר שהחיינו, הנוף מרהיב. מגיע לביג בן, נותן לו כיף ומסתובב חזרה.
כמה ימים אחרי אני מחליט לגוון, מצאתי דירה. באזור ANGEL, מקום מרכזי, די הרבה ברים ומסעדות. מאיפה להתחיל? אני רק אספר לכם שלרהט דירה כשאתה לא יודע אפילו איפה קונים מגבת או תחתית לכוס וגם אין לך רכב זה סיפור לא פשוט. נכנסתי לחנות של פקיסטני, אמרתי לו שהוא הולך לעשות את מכירת חייו, מילאתי את הדירה בכלים, בנייר טואלט, מצעים, אבקת כביסה ועוד. בתמורה הוא ארגן רכב מחבר תורכי ולקח אותי עם כל הדברים לדירה. יצאתי לריצה מהדירה החדשה, ראיתי שילוט לפארק, הגעתי לפארק, המשכתי ישר, לקחתי שמאלה ופתאום ראיתי את ה-EMIRATES STADIUM של ארסנל, כל כך מרשים. לא יכול לתאר במילים. פתאום אני קולט שמסלולי הריצה שלי זה לביג בן וחזור ולאיצטדיון של ארסנל דרך הפארק. פאקינג מדהים, החיים שלי השתנו.
// ירון סגיב
