את פורמת את כפתורי המדים, ומניחה את הדסקית על השידה. הוא שוב מגיח למחשבותייך, וצמרמורת עולה בעורפך. את מתעלמת מחסרונותיו, מסך עשן לבן אופף את ליבך, מניח לך לטעות, לבחור לא נכון, להבליג, להיתמם. עוד לא טעית מספיק בשביל להבין, שהוא לא בשבילך.
אימך מעקמת פרצופה כשאת בורחת מן הדלת היישר לזרועותיו, חברותייך מנסות לסחוט ממך טיפות מידע.
ואת שותקת, כי את יודעת מה הן יאמרו.
הוא לא בשבילך.
מותר לך.
מתוך עמוד הפייסבוק ארטמיס
מותר לך לטעות. זה הזמן. אימך מעקמת פרצופה, אבל לא תאמר מילה, כדי שתביני לבדך. את יודעת שאת מסתירה דברים, כי אם לרגע תאמרי אותם בקול, את פתאום תביני גם. הצלקות שהוא ישאיר, ועוד רבים אחריו, הם אלו שילמדו אותך, הוא לא בשבילך.
המוח מניד ראש מצד לצד, מיואש מהלב. רק המחשבה עליו מעקצצת לך בקצות האצבעות, הופכת את הבטן. פולסים חשמליים זורמים בעצבייך ונשימותייך נעשות תכופות. את מתרחקת מכולם, רק כדי לא לשמוע את האמת, רק כדי להנות מאחיזתו עוד רגע.
הוא יודע בדיוק איפה לאחוז, לנשק, להכאיב ולענג. הוא נהנה לשחק בתמימותך, להעלם כדי שתצאי מדעתך.
בסוף הוא זה שיקום וילך, ישאיר אותך חנוקה, דמעות יקוו בגרונך. אימך תלטף את ראשך ותאמר "אין דבר, יבוא אחד אחר". חברותייך יספרו לך שקרים יפים, יכריחו אותך לבוא איתן למסיבה ההיא, אולי תראי מישהו שימצא חן בעינייך, כי ההוא– הוא לא בשבילך.
יום אחד תתעוררי, פנייך כבר לא יהיו מתוחות. קמטי עצב קטנים יתקבעו סביב עינייך. אז כבר תדעי בדיוק מה לחפש. שנים שתלמדי על בשרך מתי שערותייך סומרות, מה צובט לך את הלב. ליבך מצולק, הספיק להישבר ולהתאחות, ושוב להישבר.
אז כבר תדעי,
מי ששובר, משלם.
את כבר לא תתפעלי מדבר, תטעי שורשים בקרקע שתחתייך, מראש תשאירי את הציפיות על החבל. כשיגיע בחור שיעמוד בפני כל המבחנים בהצלחה, את תרשי לעצמך להתרכך. מסך העשן התפוגג מזמן, את תמיד בשליטה, תבחני אותו בקפידה, גם כשתרגישי שהוא הצליח להתגנב לך ללב.
כשהוא יאכזב, את לא תופתעי. מוחך יוציא פנקס שחור קטן, יסמן וי ליד סעיפים, יביט בך ויהנהן– זה הזמן לברוח. את תקחי את חפצייך ותעלמי כלא היית, מותירה אותו המום, איך עליה זה לא עבד? יש דברים שאיתם לא תסתדרי, שמהם אמא הזהירה, שעכשיו את כבר יודעת.
הוא לא בשבילך.
// לילך דהן
