לפני שמתחילים: אני אגלה לכם סוד... לפעמים לא בא לי לצאת מהבית. לא בא לצאת להליכה לא בא לי לצאת לריצה, ובחייאת ראבאק, הכי לא בא לי אחרי מיליון שעות בלימודים עוד ללכת לאימון.
אני לא תמיד רוצה להכין מראש אוכל לכל היום, לתכנן את הכל. לפעמים דווקא בא לי ללכת בספונטניות ולדפוק את ההמבורגר של החיים, עם צ'יפס מטפטף שמן, ואינעל העולם.
שלא תבינו לא נכון, יש לי ארוחות 'חריגה', בתפריט, אבל עם כל שבירות השגרה של חגינו ומועדינו, כבר תכננתי מראש שאני חורגת עם עוגה. כזאת.
לפעמים אני קמה בבוקר ומרגישה כמו בלון נפוח. כאילו כל צעד שלי מרעיד את האדמה, כאילו אתמול הג'ינס שלי ישב הרבה יותר יפה. ויודעים מה? לפעמים אני גם מרגישה כל כך ענקית לעצמי, שאני ישר חוזרת לכל החולצות מסתירות הבטן, שחלילה מישהו אחר לא יראה את איך שאני מרגישה היום לעצמי.
אז מה אני עושה עם אלו?
אני מכריחה את עצמי להאמין למה שאומרים לי. למרות שאני מרגישה עצומה, להאמין לחברה שאומרת "וואו, אטי, את ממש נהיית מקל!", או אחרת שאומרת כמה טוב אני נראית עכשיו. כמה רואים עליי שינוי. להאמין גם לאימא שלי, אפילו שהיא לא הכי אובייקטיבית בעולם, כשהיא אומרת שאני הולכת ומתכווצת, ו-וואו כמה חטובה אני. להאמין לאנשים סביבי שמחמיאים לי מכל הלב. הם רואים אותי מהצד, ולא מתוך הראש שלי. ואולי בימים האלה שהכל מרגיש לי דרעק, דווקא הם רואים אותי יותר טוב מעצמי?
אני נעזרת במי שיוצא איתי לאימונים, כמו בר שחזרה מטיול, והכניסה אותי לקצב בכוחות מחודשים. אני מגוונת; בין אם בדברים חדשים באוכל (ניסיתם כבר לגלגל את ארוחת הצהריים שלכם לתוך דפי אורז?) ובין אם בספורט, גם זה הודות לבר. לחזור לשחק אולטימייט פריסבי אחרי חמש שנים שלא שיחקתי זו אחת ההחלטות הנכונות שעשיתי בשביל עצמי לאחרונה. לפגוש המון אנשים אהובים, ישנים וחדשים, ולהשתפר מחדש מאימון לאימון זה בדיוק מה שהייתי צריכה.
תגידו שלום לבר!
אתם יכולים לנחש שכמו כל בנאדם בעולם, בימים כמו שתיארתי מצב הרוח שלי הוא… לא שוס. עם כל כמה שאני רוצה לעורר מוטיבציה בכם, לפעמים אני בעצמי לא מסוגלת לקום בכלל מהמיטה. גם באימונים לפעמים אני רוצה קצת להתפרק, בלי להוכיח את עצמי לאף אחד, בלי לשבור שיאים מאימון קודם, ובלי שיסתכלו עליי כעל 'הותיקה'/ 'המנוסה'. לפעמים בא לי לעצור באמצע הסט ולרחם על עצמי. בלי המבט של עמית ("אטי, מה עצרנו פתאום?") בלי מבטים של אחרים, בלי המבט השופט של עצמי. אז איך אני משדרת לעולם מוטיבציה כשאין לי כזו בעצמי? אז איך אני מתגברת על כל האיכס הזה ועושה עם עצמי משהו?
אני עוצרת לראות כמה השתפרתי באימונים- שפתאום כשעמית מסביר על התרגיל הבא, ונותן אלטרנטיבה למתקדמים שבקבוצה, הוא מחזיר אותי לפוקוס ואומר בחיוך: "אטי, הכוונה אלייך".
תכלס, אני מאוד נעזרת בעמית ברגעי המשבר. עם מיליון וחצי הודעות וואטסאפ כל השבוע ושיחות אחרי האימונים. עמית מכיר את התהליך שלי ואותי, וכל פעם שאני צריכה, הוא יודע בדיוק לפקס ולדרבן אותי להמשיך הלאה.
אני גם נושמת רגע ומבינה שבכל תהליך יש עליות ומורדות, ושמחה גם בירידה של 800 גרם אחרי פסח ונספחיו, למרות שהיו בדיקות מדדים טובות יותר. קולטת שעברתי כברת דרך יפה, עם סה"כ של 4.7 ק"ג שירדו ממני בתשעה שבועות (!!)
ובסוף – אני מתיישבת לכתוב פוסט ומסתכלת על תמונות מהאמונים וקולטת – גם ביום הכי מג'ייף, אני עדיין סופרוומן.
// אטי דניאל לוי
