לפני כמה ימים הבנתי שהוא נמצא אצלי כל כך הרבה שנים עד שממש אפשר להרגיש ששארית מהנשמה שלי נתפסה בו וכולו מלא בעקבות חיי, הרי זה בכלל לא משנה כמה עלה ומה ערכו הכספי – כי הזיכרונות שהוא מכיל הם היקרים מכל.
הבטתי בכיס הימני האחורי בו התפשט כתם דיו שהזכיר לי את כל קושי השנים שעברנו יחד בעבודות המזדמנות, הרי מה הייתי בשבילם? סך הכול משקה אותם ומגדילה את כרסם, ואז נזכרתי בשמוליק "זה לא המנה שהזמנתי… חסר פה כרוב… אני אוכל רק עם היין שלי! רק עם שרדונה!" היה אומר ופניו היו מתכווצים לאלפי קמטוטי זעם שחילקו את מצחו לשבילים של כעס ומרירות ואני הייתי עונה בנרגנות "אבל נגמר היום שמוליק, צריך להזמין" חוזרת על עצמי שוב ושוב כשזה היה מסרב להבין ואז היה מניח בעצבים את הסכו"ם על השולחן ואומר "אז אני לא אוכל!" וכמו ילד קטן, מזיז את האוכל שלו בצלחת בחוסר שביעות רצון.
שמוליק היה לקוח קבוע ואני הייתי המלצרית הקבועה שהוא לא סבל, תמיד היה לו מה לומר "למה את לא מחייכת? ולמה הכול לוקח לך כל כך הרבה זמן? ומדוע תפוחי האדמה תמיד מגיעים קרים?" והייתי מדמיינת שאני עושה לו דברים נוראיים ואסורים, שאני חונקת אותו עד שפרצופו מאדים ואז דוחפת את ראשו הגדול והמקריח לתוך הפירה עם הכבדים ברוטב קברנה סוביניון, "היום תצטרך להסתפק ביין אדום שמוליק" ומועכת אותו היטב בכבדים הרכים.
הסתכלתי גם על הכפתור העליון, הרופף, זה שהזכיר לי שהוא באמת נמצא איתי כל כך הרבה שנים, ממש לפני הגיוס קניתי אותו, זה הזכיר לי עד כמה שמנתי אז ושכל קילוגרם נוסף שהעלתי הפך את הכפתור לרופף יותר ויותר עד שיום אחד התפוצץ אחרי ארוחה רווית שומן וכולסטרול בחדר האוכל, ומיד רצתי מובכת לחדרי ותפרתי וקיפלתי אותו יפה לתוך הארון והבטחתי לעצמי שיום אחד אני והוא עוד נתאחד.
אך שנתיים אחרי זה קרה ההפך, רזיתי עד כדי כך שבשלב מסוים הג׳ינס נפל ממני, נראיתי כל כך רזה וכל כך חולה ותמיד הייתה משחילה בו חגורה שהדקה אותו לגופי, בדיוק כמו שניסיתי להדק סביב עצמי את הזוגיות ההיא, החולנית, שעשתה אותי כזאת, עד שבשלב מסוים כבר אי אפשר היה להדק יותר. ושום חגורה לא עזרה ושום תירוץ לא הצליח להסתיר את הכאב.
ולבסוף שמתי לב שהוא משופשף יותר ברגל שמאל בגלל התאונה עם הקטנוע שעשינו בשדרות ירושלים פינת סלמה לפני ארבע שנים, ונזכרתי, איך ממש שניות לפני התאונה התחננתי בפניו שינתק את השיחה בנייד כי משהו בפנים אמר לי שהפעם זה לא יגמר טוב, וכל הבטן התכווצה לגוש של פחד כשהוא לא הקשיב, ואז היה בום כזה, כמו בסרטים, כשאתה לא מבין מה קורה לך וכל החיים מתגמדים לשנייה אחת של טיפשות וחוסר זהירות.
ואז פרסתי אותו מולי על המיטה, בפעם האחרונה, וזה היה רגע כזה שיודעים בו שזה הסוף כי כבר יש יותר מדי משקעים ויותר מדי זיכרונות, הנחתי אותו בעדינות בשק הבגדים למסירה "זה לא אני, זה אתה" אמרתי, והייתה בי הקלה עצומה, כאילו השלתי מעצמי לפחות שלושים קילוגרם של מחסומים.
// דיאנה לויט
