לפני כמעט שנתיים הכרתי את אהבת חיי.
כן.
זה פוסט על אהבה.
על אהבה, על יום הולדת וגם על משאלות.
*
יום ההולדת המקסים שלי נוטה ליפול על תאריכים עוד יותר מקסימים.
יום השואה.
יום הזיכרון.
יום ההתרמה לחיות מעבדה.
יום ההזדהות עם חולי איידס.
בקיצור, במשך שנים חגגתי בתאריכים לא משמחים במיוחד.
כל שנה עליתי וירדתי במעלית העצבים בשביל לארגן אירוע יוצא דופן. כל שנה שיחות, שריונים, זעם שאין לתאר ובעיקר כאב ראש כזה גדול שמפעל של אדוויל לא יכול להרגיע . ואז היה מגיע הערב של החגיגות ואני הייתי כל כך מותשת מהכל שחצי כוס קאווה שלחה אותי לדבר ללמפות.
ואז עלה אלבום שהשם שלו היה: "ערב שלא נזכור עם אנשים שלא נשכח"
ואני מצאתי את עצמי בוהה באנשים האלה, שכל כך מהר התערבלו במערבולת של החיים שלי, ולא נשאר מהם לא זיכרון ולא אנשים.
שכחתי.
*
בגיל 24 החלטתי שאני לא מארגנת כלום.
מי שירצה יגיע.
הגיעו. הגיעו כי היו חייבים. הגיעו, כאילו שמחו והלכו.
אבל הוא, הנסיך, נשאר.
וחזרתי הביתה וחיכו לי נרות ומלא מתנות וקופסא עתיקה יפייפיה על השולחן.
הלב שלי התחיל לפרפר. זהו! הוא מציע! אמרתי לעצמי. כבר יצא לנו לדבר על זה הרבה. על הילדים שלנו, על הבית שלנו. שנה שלמה אנחנו מדברים והנה זה קורה. ואז פתחתי את הקופסא והיו בה מלא שוקולדים ופתק.
"אם תסתכלי בתחתית תראי את הדבר הכי יקר בעולם"
וחיפשתי. והמראה שנגלתה אליי הראתה לי… אותי. הוא השקיע במתנה כל כך מושלמת ואני פרצתי בבכי. לא הבנתי למה אין טבעת שם בפנים. הוא הצטער ואמר שהוא מוכן ללכת איתי עכשיו לרבנות אבל אם אני רוצה טבעת אני אצטרך לחכות.
"מגיעה לך טבעת מושלמת. כמוך"
אז החלטנו על דד ליין. אני החלטתי והוא נגרר בילדותיות קסומה ובגרות מהפנטת.
"אין בעיה. יום הולדת של גיל 25. זה הדד ליין"
*
השנה יום ההולדת שלי היה ביום העצמאות. הנסיך קיבל רשימה של דרישות. את המארז של הבושם שלי הוא הביא לי ביום הולדת העברי ואת הזר המושלם שילך עם השמלה המושלמת הוא הזמין. בערב יום הזיכרון ישבתי מולו כמו בכל ערב ובהיתי בו כמו שחווה בהתה באדם. אני סוגדת להוויה שלו והוא יפה כמו שהוא במלוא תפארתו. אנחנו רואים איזה משהו עצוב והוא, הנסיך הזה, עוצר את הדמעות בכזו גבריות וגורם לי לרצות להביא לו גדוד של יורשי עצר.
"הבטחת לי שתגיד לי אם לא תוכל להציע לי השנה. שאני לא אצפה, שאני לא אתאכזב. אז תגיד לי. זה בסדר."
והוא אמר לי: "אני מצטער"
ואני התכנסתי בתוך בועה קטנה ועצובה.
כל כך רציתי לפתוח את הדלת ולרדת במדרגות עם פרחים בצדדים ושיר שמתנגן ברקע.
כמו בסרטים.
שהוא יהיה שם וירצה אותי יותר מכל דבר אחר בעולם.
ואני אגיד לו: כן!!!!!!!!!!
אבל הדלת הזו נסגרה ואני נשארתי בבועה שלי עוד קצת.
ובכיתי.
והוא בכה איתי.
*
ביום הולדת שלי השנה היו:
*זיקוקים
*בלונים ופרחים
ודלת אחת שפתחתי ולאט, לאט, האושר התגנב בה.
ואם יכלתי להגיד למאיה של לפני שנה משהו הייתי אומרת לה:
ביום הולדת עשרים וחמש יתגשמו לך כל המשאלות.
והיה נסיך אחד,
ונסיכה אחת,
ושקט.
באושר עילאי אמרתי לו כן!
// מאיה אמה שרקי