אתה שוכב לצידי, העיניים שלך תשושות, עייפות, המגע שלך רך, מלטף, הנשימות שלך כבדות ואני מסתכלת עלייך והלב שלי דופק. נשבעת לך, באמת דופק. הרבה זמן לא הרגשתי ככה, פחדתי שתשמע אותו מרוב שהוא פועם חזק מדיי. אתה כל כך שונה מכל מה שמוכר לי, שרגיל לי, שהיה לי, אתה עולם לגמרי אחר. רק מבט אחד ממך, נגיעה אחת שלך והלב שלי מומס. ועל פניו זה אמור להיות קסום וכיף אבל אותי זה מפחיד. כל ההגנות שפיתחתי נמלטות פתאום למקום אחר, למקום זר, נעלמות ואני ניצבת חשופה מולך וזה מרגיש לי כל כך פגיע. אני מביטה בך, עמוק, לתוך העיניים ותוך כדי אומרת לעצמי בלב, תפסיקי כבר להיות דפוקה, תתמסרי, תהני, תתרגשי מהרגע הזה שחיכית לו. אבל לא. לי זה מפחיד.
אני יודעת עמוק בלב שזה דפוק, אפילו ההיגיון מאשש את זה, באמת, אני סתומה, ואני אפילו לא היחידה שחושבת כך. חברים שלי בכל הזדמנות נוזפים בי שאני צריכה להתחיל להשתחרר מהמחסומים שפיתחתי אחרי המשבר האחרון. "מה יהיה? מתי תפסיקי לחפש מה לא בסדר?", "למה את כל הזמן מתעסקת בטפל?". אבל, אני בשלי, לא מצליחה להשתחרר מזה, זה חזק ממני ההתעסקות הפרנואידית שלי לא מרפה, המחשבות המציקות צפות בלי הפסקה. אולי ימאס לו ממני? אולי זה יגמר מהר מדיי? אולי הוא חושב שאני משעממת? אולי אני מציקה לו? אולי ואולי ואולי. כל סימן, הודעה בלי סמיילי בסוף, בלי סימן קריאה או נקודה, כל מבט שלך בלי חיוך אני מפרשת לכיוון הכי שלילי. פשוט דפוק.
אני שוב מוצאת את עצמי מקטינה ציפיות כדי שאחר כך, שתיזום את השיחה המוכרת והשוברת הזו "אנחנו צריכים לדבר", אז אגיד לעצמי בניצחון מהול בכאב "ידעתי!" הא, ולא, זה לא באמת ירכך את המכה או יהפוך אותה לפחות קשה וכואבת. להיפך, אני אלקה את עצמי כמה סתומה הייתי גם הפעם שהרשתי לעצמי. זה ילמד אותי שוב פעם לא להתמסר מהר מדיי, להיפתח, להוריד את השריון כמו שאתה אומר, להשלות את עצמי. ואולי בכלל זאת תהיה נבואה שמגשימה את עצמה ואז, זה באמת יהיה כואב, כואב, אפילו כפליים.
מוזר, אבל אני הבחורה הכי זוגית שתכיר אי פעם, אחרי מערכות יחסים רציניות פלוס פלוס, מגורים משותפים, מחשבות על חתונה ועתיד מתוק ביחד. אתה מגיע משום מקום, בתזמון הכי מדויק, נכנס לעולם שלי, ללב שלי, סוחף אותי, מהפנט. וכל העבר שסחבתי איתי כאילו בכלל לא היה. מרגישה כמו בת 16, מתרגשת לראות אותך, חושבת עלייך, מסתמסת איתך ומחייכת חיוך ענקי תוך כדי. ולא יודעת למה, אבל כל הנאיביות הקסומה על אהבה, התחלה חדשה, התרגשות נראת לי כמו הפחד הכי גדול שיש. ואני יודעת שאתה לא מצליח להבין אותי למה זה כל כך מפחיד, אבל העיניים שלך מבינות ותוך כדי המערבולת הזו שמחוללת אצלי בבטן ובלב כשאתה לוחש לי באוזן "אל תפחדי", זה מרגיש לי לגמרי בטוח.
אבל אתה יודע מה, פאק איט, החלטתי הפעם לקפוץ למים, לשים את כל החששות, התהיות והפחדים בצד, לחשוב חיובי, להעז, ליהנות, לעוף, להיות שלמה, להיות אני, להתרגש ממך, להיות איתך, כי פשוט טוב לי איתך, איזה מזל שבאת.
//עדי לוי